"רבי גרינברג! רבי גרינברג!" קרא בשמחה הרופא המיילד, "יש לך
בן."
מנחם לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא רץ לחדר הלידה, לברך את
אשתו נועדיה ולראות את הרך הנולד. "יבורך השם, מלך המלכים,
אדון העולמים, שזיכה אותנו בבן נוסף, שלישי במספר." אמר
בהתרגשות לנועדיה שעוד ניסתה להתאושש מכאבי הלידה. "האם הוא
בריא?" שאל והרים בזהירות את הולד העטוף במגבת.
"הרופא אמר כי לא מצא מומים." השיבה נועדיה ומזגה לעצמה כוס
מים מקנקן שהשאיר הרופא בחדר.
"נקרא לו משה, על שם סביו" אמר מנחם בחיוך, "ועל שם משה רבנו
שהוביל את עם ישראל ממצרים לארץ זבת חלב ודבש. מי יתן וגם משה
זה יוביל את הסובבים אותו לגאולה. משה גרינברג, בן מנחם
ונועדיה, אחי דניאל ופנחס."
באותו הזמן, הייתה נועדיה תשושה מכדי לספר לבעלה כי משהו בפניו
של התינוק נראה לה מוזר. מספר שבועות לאחר מכן, עוד לא גילתה
את חשדותיה מחשש לגרום למנחם החסרת פעימה מיותרת. הוא היה
היהלום שלו, הבן שירש את מקומו כרבי הקהילה, בעוד אחיו הגדולים
שאינם תלמידים מבריקים במיוחד, ימצאו עבודה במסחר ובאומנות
ויסייעו להשלמת ההכנסה המשפחתית. מדי בוקר, לפני תפילת שחרית,
ניגש מנחם לעריסתו של משה ונשק על מצחו, מודה לאלוהים שהעניק
לו בן כה מושלם.
כאשר מלאו למשה תשעה חודשים, לא יכלה עוד נועדיה להסתיר את
דאגותיה. הילד עוד לא זחל, פניו היו מעוותות במידה לעומת אלו
של אחיו הגדולים, הוא לא אמר מילה וכלל לא הגיב כאשר קראו
בשמו. הרופא שחזר לעיירה במיוחד כדי לבדוק את משה, קבע כי
התפתחותו הגופנית והמנטלית של הילד תישאר מעוכבת, ככל הנראה,
עד סוף ימיו.
"אני מצטער, רבי גרינברג," אמר הרופא, "אבל אין לי ברירה אלא
לקבוע כי בנך משה הוא מה שמוגדר כמפגר."
"מפגר?" חזר מנחם על המילה בבהלה. נועדיה לא אמרה מילה ופשוט
בהתה בילדה. פניה הקפואות הסגירו את ידיעתה האימהית על המחלה
עוד מיום הלידה.
"למעשה, ישנם סוגים שונים של פיגור." החל הרופא להסביר, "המצב
של משה אינו מהגרועים ביותר, אולם גם אינו קל במיוחד. הוא יהיה
מסוגל לתקשר עם הסביבה ולבצע פעולות יומיומיות פשוטות ללא
בעיה, אולם ידרש לו זמן רב מהרגיל לרכוש מיומנויות אלו."
"האם יוכל ללמוד קרוא וכתוב?" שאל מנחם.
"קשה לדעת." ענה הרופא וניגב את הריר מזוית פיו של משה.
"אם כך, כיצד ירש את מקומי ויהיה לרב גדול בעיירה?"
"אני מצטער, רבי גרינברג. כנראה שהדבר נגזר משמים."
כל הלילה ישבו רבי מנחם גרינברג ורעייתו נועדיה בחדר השינה
וניסו לחשוב כיצד להסתיר את הבושה מתושבי העיירה. תחילה חשבו
להתפלל לריפוי הילד בדרך נס, אולם נועדיה הרגיעה מעט את בעלה
כאשר בישרה לו כי היא בהריון.
"אולי זה לטובה." אמרה, "אלוהים פועל בדרכים מסתוריות. אולי
הוא מנסה להכין אותך למשהו בהענקת ילד מפגר..."
"אני לא רוצה לשמוע את המילה הזו." קטע אותה. "לכו למיטה." אמר
לדניאל ופנחס שהציצו מבעד לדלת החדר. "אני לא מבין את זה."
הוסיף לאחר שהילדים חזרו לחדרם. "אבי היה רב, סבי היה רב, אחי
הוא איש חכם ומרצה באוניברסיטה. מדוע אלוהי מנסה אותי? מדוע
נופלים כל תפוחי הבוסר בחיקי?"
"מנחם," אמרה נועדיה, "אתה הרי מלומד בתורה. האם לא היה משה
רבנו בעצמו בעל מום?"
"הוא היה מגמגם, לא אידיוט." השיב ונשכב על גבו. מבלי שהבחין,
נפלה עליו עייפות והוא נרדם. דניאל ופנחס העירו אותו לתפילת
שחרית וניגשו להעיר את אמם בכדי שתכין ארוחת בוקר.
"אבא," שאל פנחס, "למה אמא אף פעם לא מתפללת איתנו?"
"כי אמא היא אישה." הסביר הרב, "רק גברים מתפללים שחרית
ונושאים את ספר התורה ולומדים בישיבה ו..."
מנחם הפסיק לדבר וגילה רעיון שצץ במוחו. הוא מיהר לסיים את
התפילה וניגש לדבר עם אישתו. "מה שנעשה," הסביר בהתרגשות, "הוא
לגדל את משה כבת. לא נערוך לו בר מצוה, מכיוון שממילא לא ידע
לקרוא בתורה. את תלמדי אותו את כל עבודות הבית ותשמרי שלא יצא
לשחק עם ילדים אחרים. אני אסביר לאחיו את העניין ואשביע אותם
לא לספר לאיש שיש להם אח, לפחות עד לידת הילד הרביעי."
"ומה נעשה כאשר יגיע לגיל ההתבגרות? כאשר יחלו שינויים בגופו?"
שאלה נועדיה, אף על פי שלא הסכימה עם הרעיון.
"מה נעשה? שום דבר. הוא לא יהיה במגע עם בני ובנות גילו ועל כן
יחשוב כי גופו מתפתח בצורה נורמלית לבנות. כמובן שאת תהיי זו
שתסביר לו על גוף האישה."
"ובגיל חופה? מה יקרה כאשר יצוצו מחזרים שיבקשו לשאת את בת
הרב?"
"במידה ואכן יהיו מחזרים שכאלה, נשלח את משה לבית אחי בבוקרשט
ונסביר כי הובטח לה כבר חתן בן טובים."
"מנחם, התכנית הזו מטורפת." נשברה נועדיה, "כיצד אתה מצפה
שנשקר לכל העולם על ילדנו? דניאל ופנחס יספרו למישהו ואם לא
הם, השכנים יבחינו בודאי. מה יהיה כאשר נשלח אותו לבית אחיך?
כיצד ישמור על סודו בעיר הגדולה?"
בשלב הזה הכה מנחם בחוזקה על השולחן והשתיק את אשתו. לאחר מספר
שניות שנדרשו לו לנסח תשובה, אמר בפשטות "אז זו כבר לא בעיה
שלנו. אם נצליח לגדל את משה עד לגיל שמונה עשרה, נוכל לסמוך על
יצחק שיטפל בבעיות השונות."
"ואיך נקרא לה?" שאלה נועדיה שנאלצה לקבל את שינוי המין שבוצע
בבנה.
"את צודקת. משה אינו שם ראוי לבת." מנחם חשב לרגע ואמר "נקרא
לה מרים. מהיום יש לנו בת בשם מרים בת מנחם ונועדיה גרינברג."
שמונה עשרה שנים חלפו, לדניאל, פנחס ו'מרים' נולדו עוד שתי
אחיות. למזלם של מנחם ונועדיה, בגדי הנשים הדתיות אינם חושפים
צורת גוף ומזימתם צלחה. הם גילחו את מרים מדי בוקר והסבירו לכל
העיירה שהיא מדברת מוזר כי צנעת מלאכים דבקה בה. נועדיה גידלה
את מרים כבת ולימדה אותה את כל עבודות הבית ולבשל מתכונים
פשוטים שיכלה לזכור בעל פה. מדי לילה, לפני השינה, סיפרה
נועדיה למרים את הסיפור על רבי עקיבא והפיכתו לגדול בתורה
למרות מעמדו הנמוך.
הנערים בעיירה, לא הביעו עניין בבחורה מעוותת הפנים בעלת
ההליכה המוזרה והקול החורק, אלא כדי לקניטה ולהשליך לעברה
ביצים ופיסות לחם עבש. אחיהם הקטנים שוטטו בין פחי הזבל בחיפוש
אחר דברים מעניינים להשליך על מרים בכל פעם שיצאה לרחוב
והמבוגרים צחקקו בינם לבין עצמם. מצד אחד, קראו לילדים להפסיק
ולקבל את השונה. מצד שני, עשו בעצמם שימוש בשמות הגנאי שהדביקו
הצעירים לבת של גרינברג. רק כאשר עבר מנחם, או אחד מבניו
בסביבה, נהגו בכבוד במוגבלת.
שונה מכולם היה בעז מלניץ', בנו של שמש בית הכנסת. בעז לא הציק
למרים ואף ניסה לא פעם לפתוח בשיחה עמה. מרים לא הגיבה ואף
הגבירה את קצב צליעתה בכל פעם שבעז התקרב, אבל הוא לא התיאש.
לא פעם ספג בעז מכות נמרצות מכיוון שניסה למנוע מנערים אחרים
לפגוע במרים. בגיל שמונה עשרה, נתלה על דלת בית השמש פתק בו
נכתב:
"מפגרים צריכים לחיות ביחד
ולא לצאת מהבית עם פרצוף תחת"
בעקבות מאורע זה, אסר השמש על בנו להתקרב לנערה המוזרה. בעז לא
שמע לאביו ובאחת השבתות, בתום תפילה בבית הכנסת, ביקש מרבי
גרינברג לשאת את בתו לאישה. מנחם נחרד מהמחשבה שמסכת השקרים
שטווה תוביל להרס חייו של בעז ולמעשה סדום וסרב בתוקף. לאחר
מכן, התנצל על קוצר רוחו והסביר לבעז כי כבר הובטח למרים שידוך
בעיר הגדולה וכי החל משבוע הבא תעבור לחסות אחיו.
מנחם חזר במהרה לביתו ואמר לנועדיה "איפה יש עט ונייר? אני
צריך לכתוב ליצחק."
"כבר חלפו שמונה עשרה שנים?" שאלה נועדיה.
דוקטור יצחק גרינברג, מרצה באוניברסיטת בוקרשט, הראה למרים את
ביתה החדש. הוא הציג בפניה את חדר השינה הגדול ביותר שראתה
מימיה.
"בבית, כולנו ישנים ביחד." אמרה, "כל הילדים באותו חדר. חוץ
מדניאל שיש לו בית משלו ונעמי שלפעמים יש לה הצטננות ואמא לא
רוצה שנדבק ממנה. הם גם יבואו לכאן?" שאלה כשלא הבינה מדוע יש
בחדר רק מיטה אחת.
מדי בוקר, חמישה ימים בשבוע, יצא יצחק לעבודתו, מצויד בארוחת
צהריים כשרה שהוכנה בבוקר, ולסידורים נוספים. מרים נשארה בבית
עם ציפורה, אשתו של יצחק. מדי שישי בבוקר, לפני שהחלו
בבישולים, לקחה ציפורה את מרים לשוק כדי שתצא קצת מהבית ותלמד
לערוך קניות בעצמה, על כל צרה שלא תבוא.
יום אחד, הבחינה ציפורה שעץ התפוחים של השכנים חוסם את האור
לחלק מהצמחים בגינה וניגשה לבית ליד, לבקש מהם לנסר כמה
ענפים.
"אני עוד מעט חוזרת." אמרה למרים "אל תלכי לשום מקום, בסדר?"
מרים הייתה צייתנית, אבל בעלת יכולת ריכוז נמוכה. כאשר הבחינה
בארוחת הצהריים של יצחק שנשכחה על שולחן המטבח, חיפשה את
ציפורה. משלא מצאה את דודתה, החליטה מרים לגשת בעצמה
לאוניברסיטה ולהעביר את המשלוח בעצמה. היא לא ידעה את הדרך,
אבל הבחינה כי יצחק תמיד פונה ימינה ביציאה מהבית ולכן פשוט
יצאה מהגינה ופנתה ימינה בתקוה למצוא את האוניברסיטה בקרוב.
חלפו שעות, השמש כמעט שקעה ומרים הייתה אבודה בלב העיר. היא
הלכה ימינה ללא הפסקה, אבל לא ראתה סימן לדוד יצחק. שלפוחית
השתן שלה החלה לצרוב ומרים חיפשה שירותים להטיל בהם את מימיה.
מולה, ראתה תחנת מוניות גדולה שאנשים נכנסו ויצאו ממנה ללא
הפסקה. היא ניגשה לאישה שעמדה בפתח ואמרה "דוד שלי מלמד
באוניברסיטה והוא שכח את הארוחה שלו והא בטח נורא רעב כי היא
אצלי. הלכתי ימינה כי ככה צריך, אבל הלכתי כבר המון זמן ודוד
יצחק לא כאן. עכשיו אני צריכה לשירותים."
האישה הסתלקה לתוך מונית שעצרה בדיוק בכביש. אדם מבוגר בעל מבט
משועשע וצילינדר מהודר, כיוון את מרים לעבר השירותים בתוך
הבניין. היא נכנסה, עדיין מחזיקה את הצלחת עם ארוחת הצהריים
ועקבה אחר הוראות האיש. לאחר ששאלה עוד מספר אנשים, הצליחה
לצמצם את האפשרויות לאחד משני חדרים שנראו זהים. לכל אחד מהם
הייתה דלת עם שלט, אבל מרים שלא ידעה לקרוא, לא הבינה לאיזה
מהם עליה להיכנס. כשראתה אישה נכנסת לאחד החדרים, החליטה לעקוב
אחריה. החדר היה לבן ושונה לחלוטין מהצריף ליד בית הוריה, או
מתא הקטן והצנוע אצל יצחק וציפורה. האישה הזרה נכנסה לתא צר
וסגרה אחריה את הדלת. מרים נכנסה בעקבותיה והופתעה למצוא יצור
מוזר.
"למה אין לך כזה בין הרגליים?" שאלה מרים. במקום להשיב, דחפה
אותה האישה לעבר הכיור בצרחות וקללות. הצלחת נשברה וארוחת
הצהריים של דוד יצחק נשברה. מרים החלה לבכות, פרצה שוב לתא
והחלה להכות את האישה.
לאחר שאסף את מרים מתחנת המשטרה, החל יצחק לשקול את מילותיו.
הוא רצה להסביר למרים שהתנהגותה הייתה מאוד לא נאותה ושאסור לה
לצאת לבד מהבית. הוא רצה להסביר שגם בעיר יש אנשים לא נחמדים
ושיש לה מזל גדול שיצאה רק עם עין נפוחה וכמה שריטות. הוא רצה
להסביר כמה זה לא יהודי לתקוף אחרים בצורה כזו ושלפעמים עדיף
פשוט לעזוב במקום להיגרר לקרבות מיותרים. הוא רצה, אבל במקום
זאת אמר "יש משהו שההורים לא סיפרו לך." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.