עלי חרס,
נושרים על הקרקע הלחה
אינם זוכים לרחמים
ומתרסקים.
הגשמים יפוררו אותם במהרה, בחלוף עונה או שתיים
הם ישובו דואבים להיות מן המחצב,
תרכובות קרקע משתנות, אטומות, עצורות
הכמהות להתפרץ ולשאול בזעקה מדוע,
והמדוע הזה כל כך כואב.
פעם, אחת, מצאתי שברי עלה שכזה בטרם נשטף והתפורר,
רצתי לסתת ידוע ומקובל, התחננתי שיאחה את השברים
מחויך הניח את כלי מלאכתו, ובאותה היד חבק את כתפיי ואמר -
במסענו הארוך לנחלת השלווה, עלי החרס הללו משמשים אבני דרך,
יהיו הם נצורים בלבנו תמיד, את שבריהם אין לאחות, רק סבל תביא
עליהם,
הנח לזמן ולטבע לעשות את שלהם.
בתום דבריו שתלתי את האלון הצעיר באדמה ולא בכלי כפי שתכננתי,

אחוז תקווה.