בחורף אתה מוצא עצמך עם כוס של תה ביד,
וקנקן של מרק חם בצד.
ואתה מתחיל לחשוב על דברים:
אתה אומר מוזר!!!, כשאתה נזכר בדברים מהעבר.
אתה אומר לא יכול להיות!!!, כשאתה מבקר אצל האחות, והיא מספרת
לך שיש לך דלקת ריאות.
אתה אומר איפה זה?!, כשאתה מחפש את הכיסא לשבת ולהכין לך עוד
כוס תה.
אתה אומר איזה יופי!!!, כשאתה רואה סוכריית טופי.
אתה אומר תודה!!!, כשאשתך הביא לך את התרופה מהמרפאה (זוכר כי
יש לך דלקת בריאה).

בחורף מוצאים אותך עם קנקן של תה ביד,
וסיר של מרק חם בצד.
והם מתחילים לחשוב על דברים:
הם אומרים יפה! יפה!!!, על צמחי המרפא שאתה עושה.
הם אומרים חבל! חבל!!!, על סנדל שזרוק בפינה ועד לקיץ הבא הוא
אהיה כבר בפח האשפה.
הם אומרים פששש, כל הכבוד!!!, כשרואים את חודורוב השוער האגדי
עוצר בעיטה בהקלטה לפני 30 שנה.
הם אומרים לא נורא!!!, כשפספסת טיול עם המשפחה רק בגלל דלקת
בריאה.

בחורף אשתך מוצאת אותך עם סיר של תה ביד,
ומכולה של מרק חם בצד.
ואומרת: תראו  את הפרזיט הזה.
לא עושה כלום, ומשום מה מרחמים עליו!!!
אבל מי סובלת???, אני, מי מוציאה את הילדים לטיול משפחתי?
מי מסדרת בחזרתה את כל התמונות שאיתם הוא נזכר מהעבר?
מי קונה את הטופי?
מי מנקה את הבלגן מצמחי המרפא?
והכי חשוב מי הולכת כל יום למרפאה, ומביאה לו תרופה,
וכל זה בגלל מה?!
בגלל איזה דלקת בריאה!!!