["מכל המילים העצובות שנאמרו ונכתבו
העצובות מכולן הן- אילו רק..."

                                   ק.ב קוסטנר]


הוא הביט באשה שישבה מולו, בעיניים מושפלות.
שערה הזהוב גלש, חלק ומבריק על כתפיה וגבה- מעניק מסגרת
יפהפייה לפניה המחוטבות. היה משהו בפנים, בהבעה היהירה- אך לא
נטולת החן שלה, שהיה מוכר לו.
היא הזכירה לו משהו.
"כן?" הוא שאל בקול קר, בלתי אנושי.
היא הישירה אליו זוג עיני שקד יפהפיות שגונן זהב כהה.
רעד בלתי נשלט של זיכרון עבר בו.
הוא זכר היטב את העיניים האלו.
"מייפל..." שפתיו נעו מבלי להשמיע קול.
הוא מצא את עצמו נסחף, בעל כורחו... נישא על גל של זכרונות
לחלק הזה בחייו, שכל כך הרבה זמן הדחיק...

                                     

היה זה יום שטוף שמש. כל התלמידים- צעירים כבוגרים- צחקו
וטיילו להנאתם במדשאות הרחבות של טירת הוגוורטס. האגם התנוצץ
בשמש כאבן חן ירקרקה ענקית, וגדותיו מלאו נערות מצחקקות שציננו
את כפות רגליהן במימיו הקרירים של האגם. הרחק מכל הנערות
והקבוצות המצחקקות, ישבה בצילו של עץ אלון גדול נערה יפהפיה
שנראתה בת 15 או 16 וקראה בספר גדול כרוך עור. היא נראתה
שברירית ועדינה לאין שיעור בגלימתה השחורה שהבליטה את גזרתה
הדקה ועורה הצח.
תווי פניה היו רכים אך עם זאת אציליים, שערה הזהוב, הנהדר, צנח
ברכות על כתפיה וגלש עד מעבר לגבה. סנטרה היה שעון על ידה בחן
מצודד. דמותה נראתה כה שובת לב ומקסימה עד שרבים עצרו מהליכתם
והביטו בה- לעיתים פעורי פה או עצורי נשימה. אך נדמה שהיא לא
שמה ליבה לאף אחד מהם ואף לא הרימה מבטה מהספר שקראה.

בקצה השני של המדשאה צעדו שני נערים שנראו גם הם כבני 15.  
האחד היה נמוך, חיוור פנים, רזה וזריז. שערו כעין הפישתה,
ועיניו בהירות.
האחר היה גבוה, נאה מאד, שיערו השחור צנח באלגנטיות סביב פניו
ומצחו. עיניו היו שחורות, חודרות, ונשקפה מהן מעין קדרות שקטה,
אילמת.
היה משהו כובש בעיניו, בפניו, אותו הדבר שגרם לנערות הוגוורטס
לשלוח אחריו מבטים עורגים, חולמניים.
"מצאתי את הספר שחיפשת, טום." אמר חיוור הפנים. " ארבעת
המייסדים- הצד האפל שבהם".... היה ממש קשה להשיג אותו..."
"שששש, אד!" לחש טום. "כמה פעמים אני צריך להזכיר לך שהמחקר
שלנו הוא סודי!?!" לפתע קפא טום על מקומו ושרק שריקת
התפעלות.               "מי זאת?"
" אתה באמת מרחף! נא להכיר, מייפל לואיזה צ'סטר." אמר אד
בנעימה דרמטית. "הפנטזיה הבלתי מושגת של רוב היצורים מהמין
הזכרי שקיימים בהוגוורטס... אבל אל תשלה את עצמך שיש לך סיכוי
אצלה- אפילו אם אתה טום רידל כובש הלבבות."
טום בהה בה במבט חולמני.
" היי, אתה בכלל לא הקשבת לאף מילה ממה שאמרתי לך עכשיו,
נכון?" ליחשש אד בכעס.
לפתע הנערה הרימה אליהם את עיניה. היה להן גוון זהוב, כהה
ומרצד ובמאית השנייה שהביטה בו הרגיש טום שהיא יודעת הכל עליו.
הנערה שבה והשפילה את ריסיה הכהים, הארוכים.
-קליק- טום נלכד.
" כמו שאמרתי לך, אין לך שום סיכוי!" אד נראה בלתי מרוצה
לחלוטין.
"למה?" טום עדיין נראה מרחף במקצת.
באותו רגע קרב נער בהיר, גבוה ושרירי אל הנערה. היא הרימה
עיניה אליו- ונעמדה. הוא הצמיד אותה אליו ושפתיהם נפגשו בנשיקה
ארוכה.
"בריאן פוטר" ירק טום בגועל את שמו של אויבו- שונאו בנפש.
" בדיוק" ארשת של שביעות רצון פשטה בפני חברו חיוור הפנים.
נראה היה שפוטר שם לב למבטיהם הנעוצים, כי הוא שלח לעברם מבט
מאיים.
לטום היו את כל הסיבות בעולם לשנוא את בריאן פוטר.
פוטר הזחוח דאג להזכיר לטום בכל הזדמנות שאין לו לאן לחזור
בחופשות ולהדגיש את חסרונה של משפחה תומכת מצידו.
טום היה תלמיד מבריק, ושלט היטב בכל סוגי הכשפים. אולי טוב
יותר מכל אדם בהוגוורטס- כוחו עמד לו להביס בדו-קרב של קוסמים
כל תלמיד או מורה. כל אחד. מלבד בריאן פוטר.
" הוא לא ייקח ממני גם אותה..." סינן טום בשפתיים קפוצות.
"טום- היא גריפינדורית!" אמר אד בזעזוע. " והיא החברה של
בריאן פוטר. תמצא לי סיכוי טוב יותר להשיג אותה... טום?"
חיוך של סיפוק נפרש לפתע על פניו של טום.
" אני אשיג אותה, אד. תקשיב לתוכנית."


המשך בקרוב...