כשחזרתי הביתה השעה היתה מאוחרת מכפי שציפיתי, והייתי צריך כבר
לעלות לחדר לראות אם היצור הקטן בסדר. לא שזה היה הדבר הראשון
שעשיתי, למען האמת הספקתי לשכוח שהוא בכלל היה נוכח במקום, אבל
ברגע שנפלתי על המיטה כעורב שהתחשמל מישיבה על חוטי החשמל ברגע
הלא-נכון, נשמעו חריקות ציפורניים על סורגי המתכת. התרתי את
העניבה, פשטתי לאיטי את החליפה האיטלקית המחויטת והשתרעתי על
המזרן הרך, אחרי יום עבודה ארוך, כמה סיבובים ספורים של כוסיות
ג'ין וטוניק אצל סטיבנ'ס ואיזו זונה כושית עם עיניים אדומות
מרוב סמים "לא מזיקים" שירדה לי בשברולט השחורה שלי. היא היתה
מוצצת די טובה בשביל אחת שלוקחת רק 40 דולר, ואני בספק אם היא
בכלל זיהתה אותי. אני בטוח שהיא עצמה היתה גומרת אם היא היתה
יודעת איזה זין פוליטיקאי חשוב כרגע גמר לה בפה, אבל זה לא
כל-כך שינה לה. כאילו שכל יום היא נפגשת עם חברותיה הפרוצות,
מעשנות "ווינסטון" בצוותא ומקשקשות על איזה זין הוליוודי הן
בדיוק מצצו, ושלרדת לשר החוץ של ארה"ב זוהי בכלל פריווילגיה
שמצריכה קניית קברנה משובח כדי לחגוג את המאורע. בכל מקרה, כל
זה היה מספיק בשביל לקרוא לזה עוד יום עבודה הגון. על היצור
בכלל לא חשבתי.

הוא דפק חלושות על המנעול, פיו נסגר ונפתח כמו גוזל רעב, רק
ללא צווחות מעצבנות שחוזרות ונשנות עד שאתה סוף-סוף מאכיל
אותו. חיבבתי את התכונה הזו שבו, את השקט שלו. לקחתי חופן
מהתערובת החומה-ארגמנית שהיתה המזון שלו, ושמתי אותה בכלי
העגול. הוא לקח נתח-נתח באצבעותיו הרזות והזעירות ואכל באיפוק,
בהססנות, למרות שאפשר היה לראות על הפנים שלו שהוא היה ממש ממש
מורעב. אני חושב שהנוכחות שלי הפחידה אותו, בכל זאת הרי אני
בן-אדם והוא עדיין לא התרגל לנוכחות בני-אנוש בסביבתו. הלכתי,
כדי שיוכל לאכול בנוח. העיקר שלא יגווע, כי הוא בכל זאת יצור
נדיר וחייבים לשמור עליו בריא ושלם כדי שמחר בערב במסיבת
העיתונאים הגדולה בה ינכחו גם כל שאר הפוליטיקאים החשובים
בעולם, כאשר יגיע הזמן להציגו בפני העולם, אפשר יהיה להציגו
בתור הדוגמה הממוצעת הטובה ביותר של בני מינו. במידה מסוימת,
היה זה מרגש כאשר בחרו בי לשמור על היצור בן הזן המיוחד הזה.
אמרו לי שהם די דומים לבני-אדם, יש להם מבנה אנטומי דומה,
מיחושים ואף הדבר המשונה הזה שנקרא רגשות. מהמעבדה מסרו שיכול
להיות שיש בהם יכולת אינטלקטואלית מסוימת, כמו לבני האדם, וזה
בא לידי ביטוי בדעות אישיות, ממש כמו כל אזרח אמריקני מצוי.

התקרבתי רגע לכלוב שלו, כדי להסתכל עליו. היו לו פנים כאלה,
כמו של בן-אדם, עם זוג עיניים וגבות וזוג נחיריים באף, ופה.
היתה לו פרווה כהה על הראש שניתן היה לראות כי היא הורכבה
משערות דקות ומעוגלות, ממש כמו שיער מתולתל אצל בני אדם.
החוקרים במעבדה טענו שהוא בעצם מין סוג כזה של בן-אדם, אבל
מכיוון שהוא בעל גזע נחות כל-כך... וכה פרימיטיבי... אני
ועמיתיי לממשלה, בכל אופן, לא חשבנו שזה מספיק בשביל להגדירו
כאנושי במידה כלשהי.
לפתע הוא הסתכל עליי, והיו לו עיניים כהות גדולות כאלה, כמו של
ילדים. פתאום הבנתי שהוא יצור צעיר יחסית מאותו זן. ילד. זה
גרם לי להיזכר במרג'ורי, איך שכשחיינו יחד היא כל-כך רצתה
ילדים. אבל כשקיבלתי את המשרה בבית הלבן הבנתי שלבן לא הולך
כל-כך טוב עם מישהי שיש לה סבא-רבא ממוצא יהודי פולני, שלא
עיבד את אדמת אמריקה הטובה ולחם את מלחמותינו, ושאחי אביה נישא
למהגרת טרייה מדרום-קוריאה, שגם לא מהווה חלק מהציבור
האמריקני. אני עדיין מתקשה להתרגל לרעיון שגם הם מוגדרים כעת
כבני אדם, אבל לפני כמה זמן קראתי באיזשהו גיליון "ניוזוויק"
משהו על כך שהם בעלי חשיבות גדולה בכלכלה הבינלאומית כיצרני
מכשירי וידיאו וטלוויזיה, אז אני מניח שאולי בכל זאת הם לא
כל-כך עתיקים. אני מניח מכך שהם גם יודעים לקרוא ולכתוב, כלומר
לא רק בצורות המשונות האלה שנראות כמו ציורים קטנים של פעוטות
בני שלוש. בכל אופן, מרג'ורי לא היתה נכונה פוליטית להמשך
הקריירה שלי, והייתי צריך להתגרש ממנה והיא היתה צריכה לחזור
לשם-נעוריה, כדי שלא ידעו, חס וחלילה, שפעם היינו נשואים. אני
חושבת שהיא היתה מחבבת את הדבר-ילד הזה. כלומר, מרג'ורי נטתה
לחבב דברים משונים. היא היתה תמיד תורמת ביד נדיבה לכל
הארגונים האלה של "גרינפיס" או איך-שלא-קוראים-להם ודומיהם.
נו, אלה שכובלים את עצמם באזיקים לעצים ירוקי-עד כדי שלא יכרתו
אותם ותמיד מקשקשים משהו על אוזון וריאות ירוקות וכאלה דברים.
אני חושב שמעצם זה שהם מודים שיש להם ריאות שונות משל שאר בני
האנוש כבר צריך להפוך אותם למוגדרים רשמית כלא-אנושיים, אבל
אותם מדענים במעבדה שעשו ניסויים על אחדים מהם טוענים שאנטומית
וגם מנטלית ואמוציונלית הם עדיין זהים לנו. אז אני מאמין למדע.


בכל אופן, היה לי משהו פעם כלפי מרג'ורי. המדענים קוראים להם
רגשות, מין תופעה לא-רצונית לא-מוסברת שכזו שמאפיינת בני-אדם
מהסוג הפשוט ביותר- לא אנשי-צמרת כמו פוליטיקאים כמוני, למשל,
אבל כעיקרון הוא נפוצה בין רוב בני האדם והיא טבעית לחלוטין,
אם כי היא מפחידה ביותר כאשר היא מתעוררת. לא ניתן לשלוט בה,
והיא גם גורמת לך לעשות מעשים משונים. היה לי משהו כזה כלפי
מרג'ורי, שגרם לי לחשוב עליה כשראיתי ילד היספני ברחוב מוכר
זרי פרחים, ואז הייתי קונה לה אחד ומביא לה הביתה, והדבר היה
מעלה חיוך רחב ומאיר על פניה שגרם לי לתחושה מוזרה שכזו באיזור
בית החזה, מין חום רך פתאומי שמתפשט בחלל ומגיע עד לשיפולי
הבטן. הו, מרג'ורי בהחלט היתה מסוג בני האדם האלה שיש להם את
הדבר המשונה הזה, רגשות, והיא נטתה להשתמש בהם הרבה. אני חושב
עליה מדי פעם. לפעמים, אני גם מצטער שהיא היתה צריכה לעזוב.
אבל היא היתה אדם נחות יותר, ואני הייתי בדרכי מעלה, להיות אדם
עליון, האדם שאני עכשיו.

פתאום ראיתי שהילד נוגע באצבעי. מיד הרחקתי אותה בסלידה. מי
יודע אילו מחלות ונגיפים לא מוכרים הוא העביר לי עכשיו! אך
הוא, בשלו, אותת לי לשים לב אליו, כמו כלב שמנסה להגיד לך
שהשלט לא בסלון אלא על שולחן האוכל (איך הוא הגיע לשם,
לעזאזל?!). לפתע שמתי לב שעם פירורי המזון שלו הוא יצר כמה
צורות קטנטנות שנראו כאותיות לטיניות ממש! התחלתי לקרוא בהן,
לראות אם יש בהן משמעות, קוד סודי שהחדירו לו בארץ מולדתו.
למעשה, זה יצר משפט באנגלית. הופתעתי, כי הייתי בטוח שהוא חסר
כל יכולת תקשור, והנה אני רואה כי הוא מסוגל לכתוב, והוא מבין
שפה מסוימת! ועוד אנגלית! טוב, אולי הוא קלט משהו מאופרות
הסבון שתמיד משודרות בערוץ שאני משאיר דלוק בשבילו בטלוויזיה,
כדי שלא ישתעמם ושאולי אף יסתגל יותר לדמויות אנושיות. האותיות
שכתב יצרו משפט: "sir, I`m afraid for my life, please let me
out", שמאוד הופתעתי לקרוא. הבנתי שבאמת, יש לו רגשות. הבנתי
את פשר הרעד המתמשך שלו, ואת האדמומיות העזה של עורו. פחדתי
בתחילה לשחררו, כי הוא עלול להתגלות כעוין ולנסות לתקוף אותי
כפי שבעלי חיים מסוגו עלולים לעשות. קראתי שהרי בארץ שבה הוא
חי, מין מדינה מתפתחת וקדמונית שכזו בשם סרביה, שפעם גם היתה,
נדמה לי, חלק מיוגוסלביה או משהו כזה (האמת, עד שקראתי כתבה
ב"ניוזוויק" על הארץ הזו, הייתי בטוח שמדובר במחלה ממארת, כמו
סרטן ההומואים הזה... נו... איידס), שהיצורים האלה, מהזן של
הילד האדום הקטן, שוחטים בה אחד את השני כמו כלבי רוטוויילר על
עשר טקילות. ואמנם, הצבא העליון והמהולל שלנו הפציץ את האיזור
הזה לא מעט פעמים, כי היה צורך בצמצום הזן הזה, בכדי שאפשר
יהיה לשבות אחד ולעשות בו ניסויים ולהבין מה הוא בעצם. לכן הרי
הבאנו את הילד הקטן האדום הזה. חשבתי שהוא יהיה באמת תוקפני,
ונרתעתי מהרעיון, אבל אז הוא שוב הסתכל לתוכי בעיניים הגדולות
הכהות האלה, והיה בו משהו ממבטה של מרג'ורי כשאמרתי לה שעליה
לעזוב. משהו שהיה מלא ממנה, ממה שהיא היתה, מהרגשות שלה. הבנתי
שגם הילד הזה, יש בו את התופעה המרג'ורית הזו, הרגשות.
ומרג'ורי שלי הרי מעולם לא עשתה רע לאיש.

ניגשתי למגירה העליונה בשידת הלילה שלי והוצאתי ממנה מפתח.
פתחתי את דלת הכלוב ונתתי לילד הקטן האדום לטפס על אצבעותיי.
השבתי את היד אליי והבטתי בו. קטן, בגודל של אוגר, מכווץ
בישיבה על ברכיו הזעירות, ואדום כמו תות גינה בשל, ובעל
עיניים, הוי, העיניים האלה. הן גורמות לתחושה הזו בבית החזה
שלי, לחום ההולך וגובר, הולך ומתפשט לכל עבר אצלי...
ישו היקר, מה קורה לי?
הו, אלוהים אדירים...
העיניים שלי...
הן מתחילות לדלוף...
טיפות מים נוזלות מקצות העיניים שלי... מה קורה לי?!

ידי היתה עתה בגובה פניי. הילד הושיט את ידו הזעירה ומחה
בתנועה עדינה וחלקה את הטיפות הנוזלות. הוא פתח את פיו ואמר
בקול רך ושקט, "אתה בסדר, אדון... זה יעבור". אבל הדבר רק גרם
לי לדלוף עוד יותר.

כאשר הלכתי לחדר האמבטיה לשטוף את פניי, החלטתי שבפגישה עם
האנשים החשובים, שכל מילה שלהם היא בעלת חשיבות מכרעת, אומר
שהיצור הקטן האדום הינו ילד של בן-אנוש, ושבני עמו הינם
בני-אנוש אף הם, ולכן יש להיות זהירים איתם ולהפסיק להפציץ את
ארצם. בעצם, גם לא את האיזור שלידו, או את האיזור ההוא, נו, שם
איפשהו באסיה שהם גם מפציצים כל הזמן. יכול להיות שגם תושביהם
הם בני אנוש.





יולי 2000