תמיד הסתובבתי עם הסיכה של הטנק שלי. אבא שלי הביא לי אותה
מהעבודה, הוא עובד עם הצבא.
היא קטנה כזו, עם ציור של טנק ירוק ומסביב זהב. תמיד ענדתי
אותה על הרצועה של התיק האדום, אהבתי את הסיכה הזו. ועכשיו
אפילו יותר.
הגעתי לקן ובדיוק הגעתי לרחבה בדרך לחדר בוגרת, שגיא עצר אותי
בדרך, הוא תמיד צחק על הסיכה שלי אבל אף פעם לא הורדתי אותה.
הוא אמר לי בצחוק מתגלגל כזה שאני טנקית ובגלל זה אני הולכת עם
הסיכה, אמרתי לו שגם הוא טנק, אז הוא אמר "נכון, יש לנו אחוות
הטנקים".


"טנקית שכמוך, תראי אפילו באצבעות יש לך שומן" הוא צבט לי קלות
בין פרקי האצבעות, ניסה למצוא את השומן שדיבר עליו.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי, "לך יש אצבעות יותר שמנות משלי".
היינו באמצע מרתון סרטים של בחזרה לעתיד, תמיד אהבתי את הסרטים
האלה. ישבנו שנינו על כיסאות פלסטיק לא נוחים במיוחד. אבל
עברתי לידו מהספה כי הוא ישב לבד. רון שכב על הספה עם רגל אחת
מורמת ובועז ואיתי על הספר השנייה. ניסיתי להתעלם ממנו, לדבר
רק עם שגיא, אבל זה היה קשה, אף פעם לא הצלחתי באמת להפנות את
המבט, להתרכז במשהו אחר. תמיד זה חזר אליו. אפילו עכשיו כשאני
כותבת על שגיא, החבר הכי טוב שלי, אני לא יכולה מלסטות
מהנושא.
ישבנו שם בסלון של רון יום שישי אחד, ירד גשם, אני זוכרת
שהלכתי לכיוון הבית של רון, ובאותו זמן דיברתי עם איתי בפלאפון
מנסה להבין איפה הבניין שלו נמצא.
הלכתי עם הג'קט השחור עם הנקודות של אימא שלי, שנראה כאילו
נדבק אליו חתיכות אבק. הרוח העיפה אותי ואת המטריה כמעט עד
הכביש.
כשהגעתי שגיא ורון צחקו עליי על המעיל, אז הוא היה קצת גדול,אז
מה?, הוא חימם מצוין.


הלכתי איתו לקן, הוא קבע איתי בשטח של השכונה החדשה קרוב לבית
החדש שלו, הוא קבע איתי קצת יותר רחוק כדי שאני לא אדע איפה
הוא גר, הוא אמר לי "אני אף פעם לא אגיד לך איפה אני גר, את לא
תדעי אף פעם". "אני אשאל את אחותך פשוט, היא תגיד לי".
הוא שתק ואמר "אני אגיד לה לא להגיד לך, בואי כבר לקן". בדרך
חזרה מהקן הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו, "עכשיו? אבל
כבר מאוחר." הוא אמר "את לא רוצה לא צריך, אבל אני עדיין לא
אגיד לך איפה אני גר".


"נו בואו כבר, זה צריך להיות כאן, רחוב הצבעוני לא?" באנו
כולנו, חבורה של משהו כמו עשרים אנשים, הולכים באי נוחות לדרך
לבית שלו. עכשיו אני כבר יודעת איפה הוא גר.
דפקנו בדלת החצי פתוחה, סבתא שלו פתחה לנו את הדלת. נכנסנו
פנימה, קיבלתי חיבוק חם מהסבתא, היה לה חשוב שנבוא. הבית היה
מלא באנשים. הוא היה חדש בדיוק הם עברו אליו, על השולחן היו
המון אלבומים של תמונות ישנות, התיישבתי ופתחתי את האלבום,
תמונות מהיסודי לפני שהוא עבר לכאן ועוד תמונות ילדות וכאלה.
כל כך חייכן כל כך שמח. אבא שלו היה בחצר עישן סיגריה, ואימא
שלו הייתה בסלון נראתה תשושה לגמרי, כל פעם הביאה עוד בורקסים
מהמטבח ושאלה אם אנחנו רוצים לשתות או לאכול. מידי פעם ניסתה
להעלות חיוך קטן על השפתיים.
עליתי לחדר שלו, הכול נשאר מסודר, בפעם הראשונה נכנסתי לחדר
שלו, הרגשתי לא נוח, כאילו ולא קיבלתי רשות להיכנס. התיישבתי
על המיטה, הסתכלתי במחשב, בארון המסודר, בספרי המתמטיקה
המסודרים על המדף, המגירות העמוסות שטויות. ישבתי שם ובכיתי,
בכיתי עם כולם, בכיתי לבד. בכיתי על שגיא ועל עצמי, שאני אהיה
כאן בלעדיו. הטנק שלי.

זהו מקבץ זיכרונות ישנים שנראים עמומים אך מופיעים חדים
בראשי.
יש אנשים שלעולם אי אפשר לשכוח.