אלי שנא את עצמו. שנא ממש. אבל מצד שני הוא לא אהב את עצמו
מספיק אפילו כי לגמור את זה בהתאבדות. הוא הרגיש לפעמים
שהתאבדות יכולה להיות פתרון פשוט מכדי שהוא ייתן לעצמו ליהנות
מכך. לעתים, בעת נהיגה בכביש מהיר, עברו לו מחשבות בראש על
הפנייה חדה של ההגה לתהום, או לנתיב הנגדי. אך גם כאן, הוא לא
שנא אף אחד עד כדי כך שהוא ייקח אותו לתהום או יהרוס את חייו
על ידי התנגשות חזיתית. הוא גם חשב שזהו יכול להיות מוות פשוט,
מהיר - יותר ממה שהוא איחל לעצמו. בעת נהיגה על שפת תהום תמיד
חשב שאם יסטה, אולי ייווצר פיצוץ אך הוא ינצל ממנו ויסבול
קשות, כמו שהוא צריך, כמו שהוא מאחל לעצמו. או יישרף לאט, מאוד
לאט. עד שיישארו ממנו פירורי אפר.

לא היו לו סיבות לשנוא את עצמו, ושני האנשים שידעו זאת לא
הבינו אותו, הוא לא הצליח להסביר להם למה הוא שונא את עצמו. זה
היה משהו יותר חזק ממנו. זה היה בגלל הבנות שזיין, כמו בגלל
אלו שלא הצליח להתקרב אליהן. זה היה בגלל המבחנים שלא הצליח
בהם, וגם בגלל המבחנים שהצליח בהם. לפעמים הרגיש שזה בגלל אי -
הקידום בעבודה וכשקודם או משכורתו הועלתה הוא לא ממש האמין
וניסה לשכנע את המעביד שהוא חש שחלה פה טעות פקידותית. ולפעמים
היה בטוח שהוא שונא את עצמו רק בגלל שכולם שונאים אותו, מרחמים
עליו ובגלל זה בכלל מדברים אותו. בגלל זה הן שוכבות איתו,
אנחנו מסתובבים איתו ורק בגלל זה העולם לא ברח עדיין, רק בגלל
שלא נעים לו. אך, אלי ידע, הוא שונא את עצמו בעיקר בגלל שהוא
שונא את עצמו. ברגעים מלאי אלכוהול הוא היה מתוודה, אם לאחר
שהקיא או לפני, שאין לו מושג למה זה ככה, אבל יש לו מושג עצוב
שזה ימשיך.

מבחינת אלי המציאות הייתה מורכבת מחתיכות קטנות, כמו דסקיות
בהוקי קרח. חתיכות קטנות ושחורות, אלה הדברים שמורכבים מהם
החיים. הוא רק צריך לתמרן בין כל החתיכות ולנחות על אלו שלא
ישברו אותו לרסיסים או סתם יפילו אותו על הקרח. חייו היו מעיין
חוט דמיוני שחובר בין הדסקיות שהאנשים בחייו שלחו לכיוונו.
לעיתים הם פגעו, לעיתים לא. מבחינתו לא משנה מהי הדסקית
שנשלחה, זו הייתה  דסקית שעדיף להימנע ממנה, כי הרי כולנו
שונאים אותו. בין אם הוא מכיר אותנו או לא. אלו דסקיות רעות,
דסקיות שחורות. אין צבעים במשחק הזה, רק דסקיות ופגיעות
חמורות.

כל שיחה שהגיעה לנושא הזה בעקיפין, או ישירות מ: 'החיים לאן' ו
'השגרה הורגת אותי' עד השיחות של ה 'רע לי, אני לא יכול יותר'
ניסתה להסביר לו שהכול בראש שלו. הדברים הטובים, הרעים, כל
גווני השחור והרוע הטהור שנראה לו, הם בראש שלו. והכל מלא
באינטרסים שלו ושל אחרים והכל בראש שלו. גם משחק ההוקי של
החיים מתקיים בראש שלו, כי אלו החיים שלו והוא יכול להחליט את
החוקים ומשך התוקף שלהם. הוא גם המאמן והשופט, והוא יכול
להחליט מי יכנס למשחק, מתי ומתי הוא יועף תוך כדי מתן סיבה
רצינית או 'כי אני החלטתי' סתמי. אלי היה מהנהן ואומר 'אני
יודע, אבל זה חזק ממני'.

לפני כשנתיים אלי הסכים לאחר מאמצים רבים לגשת לפסיכולוג, 'אם
זה לא יועיל, אז זה סתם יבזבז כסף' הוא אמר. באחד הפעמים אלי
סיפר לי שהפסיכולוג נותן לו עצות טובות, 'ממש טובות' אלי
הדגיש. ואז הוסיף: 'גם אתה ואחרים, היום במבט לאחור נתתם לי
עצות טובות'. אלי לקח לגימה נוספת מהבירה והמון אוויר ואמר 'רק
אף אחד לא מסביר לי איך לממש אותם. בעצות כולם טובים. גם אני
יכול לתת עצות טובות, אבל אפילו הפסיכולוג והמאתיים חמישים שקל
לאחר הנחה לא יכולים להסביר לי בפשטות איך לממש את כל העצות
הטובות שאני כבר יכול לחלק לכל העולם הדואג הזה סביבי'. וכן
אלי היה ציני, ציני עד אימה, ציני עד כדי חיוך וצחוק מתגלגל
ומשחרר ומרגיע. הדברים הכה שחורים והלא מתקבלים על הדעת היו
נאמרים בטון של 'תתאמץ, תנסה ואולי תצליח להגשים אותם ככה'.
אבל רק האנשים סביבו היו צוחקים.

אלי האמין בכך שכל האנשים בעולם הם כבובות על חבל, וכל חבל הוא
קשר כלשהו למציאות. יש חבל ארוך ועבה הקשור ישירות למציאות,
והחבל הזה תלוי רק באדם עצמו, ואם לאדם יש חברים, אז יש לו
מעיין חבלי - גיבוי שיעזרו לו להמשיך במידה והחבל הראשי ייפרם,
יתבלה, או סתם לא יבוא לעבוד באותו יום. וככל שיש יותר אנשים
שאתה מאמין שהם חלק מעסקת החבלים שלך,  ככה תרגיש יותר נוח עם
המציאות.
אני זוכר אז שישבנו כולם יחד. הוא אמר שאנחנו החבלים שלו, והוא
חושב שאין לו כבר חבלים אחרים, ואם הוא יפסיק להאמין בנו, הוא
פשוט יישמט מהמציאות. אני זוכר שיוסי שאל אם הוא צריך בירה או
משהו חזק יותר לחיזוק האמונה ואלי אמר שהוא עדיין מחפש
ת'כדורים שיחזקו את האמונה או יחזקו את החבל הראשי שנקרע.
אלי תמיד הדגיש שהוא לא רוצה למות. הוא הרגיש שהמון אנשים
ששונאים אותו יהפכו למאושרים בעקבות כך, והוא לא יכל להרשות
זאת לעצמו. היו רגעים, שלאחרונה נהפכו לרצף, שבהם הוא הודה
שזהו רק גלגל שכבר לא נפסק כי הוא מאמין בזה ואין לו אמונה
אחרת ואולי הוא צריך להפסיק להילחם באושר ולהתחיל לשאוף אליו.

אז אלי,
לא היו אנשים מאושרים אצלך בהלוויה, כולם בכו.
זאתי שלא רצתה, וזאתי שרצתה ולא אמרה,
זאתי שהיית איתה, ואתה לא ממש רצית.
החברים
וסתם כאלה שידעו מי אתה והעריכו.
ברדיוס של 5 קילומטר אף אחד לא היה אז מאושר,
רק בשמיים נראתה קשת של שמחה על
הנשמה המופלאה שהצטרפה.