זה כבר יומיים שאת בוהה בחלון
מנסה לקלוט עוד רסיס שנשבר לך
שותה את ההפוך שלך - עם הארבע סוכר
ומחכה שהיא תגיד לך: "מספיק - תחתוך את הסרט"
זה כבר שבועיים שאת מסתכלת, אולי במקרה היא שכחה עוד פיסת
זיכרון
אולי השאירה אחריה שביב מידע על הרגש שנדחק.
את הכל ארזת יפה, סידרת בקופסאות עם פרחים כתומים - את יודעת
שהיא אוהבת כתום
שומעת בפעם המי... סופר את אותה השורה שחטפתן ביחד משיר
ישן...
את תסתכלי על הכל, שנהיה כהה פתאום ותבליטי חריצים ישנים.
תזכרי בכל פעם, שהיא פרשה - שהיא בחרה שזה השביל שלה ולך אין
בו מקום יותר.
תזכרי שהיא אמרה שגם הדברים היפים ביותר
מסתיימים לפעמים בשלוש נק' שחורות
החללים העמוקים שלא מצליחים להתמלא. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.