אני מביט במראה שבורה, והסדקים בה יוצרים את המראה הכי יפה
שהעין שלי מסוגלת לקבל, הכי טוב שהעין שלי מסוגלת לקבל לפחות
ברגע זה.

הדבר שהכי משונה בעיניי הוא שהן אחת כחולה, אחת ירוקה, כאילו
הגנים שלי לא החליטו מה יותר יפה לדעתם. כאילו היה איזשהו צורך
להתפשר. אולי בגלל זה, כל דבר אחר שלוקח מקום בחיי חייב להיות
מוקצן. או שחור או לבן, אבל שום-דבר לא באמצע. שום-דבר אינו
חלוק, ושום-דבר אינו מתפשר. ודבר אירוני נוסף הוא שהעיניים שלי
דווקא מעדיפות את יופיים של הגוונים הכי כהים, אלה שדרושה
ראייה חודרת באמת מעמיקה כדי לקלף את הרבדים שבהם ולחשוף גוון
אחר גוון, עומק אחר עומק. טוב, אני מסוגל להבין, חייב הרי
להיות כאן איזשהו איזון.

החיים שלי צבועים בלבן כשבפנים הם שחורים משחור, ובמעבר בין
לבין מתקבל גוון יפהפה של אפור, שרוחבו אינו עולה על כמה
מילימטרים. בנקודה הזו של האפור מתבטא הצד הזה שלי בו אני כבר
לא כל-כך החלטי, ולא כל-כך בקצה. זוהי נקודה של סימני שאלה
רבים. בנקודה הזו, אני נמצא עכשיו.

אני מחפש עצות שיקלו את המעמסה שעל כתפיי, אבל כאשר המעמסה היא
מתחת לעור אין דחפור שיוכל להוציא אותה מתוכי ולזרוק לאיזשהו
אתר זבל. אני גם לא כל-כך יודע אם אני מעוניין בזה, כי אני לא
רוצה להכתים וללכלך את הסביבה בבעיות שלי, לא רוצה להשחיר את
הלבן הנקי והמושלם. בגלל זה בחרתי להשאיר דברים מסוימים בפנים,
ובגלל זה אני מגחך בציניות כעת מול האנשים הניאנדרטלים שחושבים
שאת "בני עמי" מאפיין דגל צבעי הקשת. אני, בתור חלק מה"עם
שלי", הייתי צובע אותו בשחור נקי, אולי עם נקודות לבנות בודדות
בקצה.

אין אדם שמכיר אותי באמת ויודע מי אני, ואני גם לא טורח אף-פעם
להכיר אנשים, כי את רובם גיליתי שאינני אוהב גם ככה. ואין אף
אדם, לפחות לא שאני מכיר, שיכול לייעץ לנער הומוסקסואל איך הוא
יוכל להיפרד מהחברה שלו. אני מעדיף את הגישה הישרה, אבל האמת
שלי אינה משהו נחמד במיוחד והיושר שלי יהיה אכזרי במקרה זה.
אני לא יכול להגיד לבחורה שהסיבה היחידה שיצאתי איתה, שחיבקתי
אותה, שהייתי לצידה וגם ששכבתי איתה, היתה שהייתי צריך איזשהו
מסווה, מין תחפושת כדי להגיד אפילו ליצור הקטן והמכווץ בפחד
הנחבא בתוכי ש"הנה, אתה רואה? לא רואים אותך בכלל".

אני חושב שקל לי, יחסית לבחורים אחרים, להזדהות עם בחורות,
אפילו לחשוב כמו בחורה. כי אני יודע מה זה לחוש תשוקה או סוג
מסוים של אהבת נעורים כלפי בן-אדם זכרי, ומכיר את הצער והכאב
האינסופי הזה שנגרם כשהוא לא מכיר בקיומך כפי שהיית רוצה.
להרגיש את הרטט הזה שעובר בגוף בכל מגע שלו, אפילו אם הוא רק
נוגע בכתף שלך כדי שתפנה לו מקום כשהוא עובר להקריא את החיבור
שלו מול הכיתה בשיעור אנגלית- נגיעה שללא ספק הינה חסרת משמעות
עבורו. ואני יודע מה זה להיפגע כשבחור שאתה אוהב עוזב אותך,
ולא בגללך אלא בגללו. אני לא יודע רק מה כואב יותר, אם הוא סתם
אומר את המשפט הידוע הזה "זה לא אתה זה אני" כדי לטייח אמת
אחרת שהוא מתבייש בה - או אם הוא אומר את המשפט הזה בגלל שאין
אמת יותר נכונה. לכן לא אוכל להרשות לעצמי להגיד לה כזה דבר.
גם כי לא אוכל להתיר לעצמי את החשיפה, וגם כי לעולם, לא משנה
מה, לא אוכל לפגוע בה.

הזעזוע שבחשיפה יוכל למוטט את ההורים שלי, את המשפחה, את
החברים, את המורים ואולי גם את כל העולם, אבל לי איכפת רק מאדם
אחד והוא - היא. כי אני אוהב אותה בדרך שחבר לא צריך לאהוב. זו
אהבה לאחות, והרי לאדם אסור לתפקד עם אחותו כשם שבן-זוגה
הרומנטי צריך לתפקד... ואני, בעוברי לרוב על חוק האיסור על
משכב זכר, אולי בעצם עובר על חוק איסור גילוי העריות.

היא אדם מקסים, והיא אדם טוב והיא ראויה לחבר כמוני, לו הייתי
סטרייט. אבל כאן השחור שלי מתערב, ומכתים את הלבן של החיים של
שנינו. ואני אצטרך להשחיר אותם מתישהו, אצטרך להרוס את השלמות.
אני רואה במוחי את הדמות שלה, פגועה ולא מבינה יותר משאי-פעם
היתה... ואני בוכה את הדמעות העתידיות שלה, אלה שעדיין לא
נולדו. ואולי היא, בפעם הראשונה בחייה, תגלה שבפנים יש בתוכה
יצר אלימות, בדיוק כפי שאני גיליתי שבתוך הסטרייט שאימנו אותי
מילדות לחשוב שהוא אני, נחבא הומוסקסואל קטן... וביצר האלימות
הזה היא תבעט, תשלח אגרופים ותצעק "לא! זה לא נכון, אתה משקר!"
- אני, שלא שיקרתי לה מעולם, רק החבאתי אמת קטנה ושחורה.

והיא אולי פשוט תאמר, בקול השקט והכאוב שלה, שהיא מבינה. מבינה
כפי שתמיד הבינה. אני יודע כמה גדלות נפשית דבר שכזה דורש, כך
שאפילו מאדם בעל נשמה גדולה כמו שלה, לא אצפה להבנה שכזו. גם
אני לא הייתי מבין לו הייתי במקומה. ולמרות זאת, עדיין יש בי
מין תקווה משונה שזה יקרה. כי אולי אז דווקא אוכל להתמודד עם
החשיפה. כי אז לפחות יתרחב האיזור האפור היפהפה שבחיי, וגם
שברירי המראה שמבין הסדקים יגלו מראה יפה יותר.




יולי 2000