והעולם התפוצץ...
ואנחנו שנינו יושבים מחובקים מקור (אנחנו שפויים מידי למשהו
אחר)
מסתכלים איך הכל נשרף, לא שבאמת נשאר הרבה, אבל זה כבר לא
משנה.
כביכול רגע רומנטי,
אבל לא בינינו...
כי אחרי הכל אנחנו האנשים הכי שפויים (ולא רק בגלל שרק שנינו
נשארנו) אז למה להרוס?
אני בטוחה שנראינו מוזרים לכל אלה שעברו שם רגע לפני
זוג...לבושים בשחור, יושבים מחובקים, נשענים על קיר בית
הקברות.
אבל זה לא משנה, אותם האנשים שנראו לנו עוד יותר מוזרים
התפוצצו עם כל שאר העולם.
וככה אנחנו יושבים, מכורבלים אחד בתוך השני,
מסתכלים על השמיים...ועוד פעם נפל שם כוכב,
והפעם הוא באמת יפה,
אירוני...להסתכל על כוכב שמת, להתפעל מיופיו ועוד לבקש משאלות
אני בטוחה שעכשיו כל אותם יצורים במאדים (אותם יצורים שעד היום
האחרון ניסו להוכיח את קיומם)
יושבים מחובקים בין אחד האדומים שלהם,
מסתכלים איך כד ו"הא הופך להיות עוד אחד מאותם כוכבים
נופלים,
מתלהבים מיופים של מליוני שנות חיים נחרבות, ומבקשים משאלות.
ואז אני נזכרת באותה פעם שהיה צריך להיות מטר של כוכבים נופלים
ועלינו לדשא הגבוה שהוא בעצם גם הגג של מה שלמטה. וישבנו שם
וצחקנו על כל העולם, והכרזנו על עצמנו כעל השפויים ביותר.
ואם העולם לא היה נשרף ואז אולי גם היינו נוסעים להודו ביחד
כמו שקבענו על הדשא.
אבל זה כבר לא משנה,
כי אין כבר הודו,
נראה לי שגם מהדשא לא נשאר הרבה
ואנחנו לא זזים, טוב לנו לשבת ככה,
הפנים שלו בתוך השיער שלי.
אז מה אם העולם התפוצץ, לנו אין שום קשר אליו.
וטוב לי לחבק אותו, כי כשאתה מרגיש חרא אז טוב לדעת שיש מישהו
ליד,
ועכשיו בא עוד גל של קור.
לא נשאר כלום, אז למה שיהיה חם? אבל לנו חם, לא נורא, בטח
עכשיו כבר כל האנשים האפורים שחשבו שאנחנו מוזרים נחים להם
למעלה (בכל אופן הם היו נחים,אם הייתי מאמינה בזה)
ואני לא רוצה לקום,
למה לי? זה לא שיש לי לאן ללכת עכשיו
אולי אח"כ עוד כמה שנים כשימאס לנו לשבת ככה
אנחנו נלך לחפש אולי עוד מישהו שנשאר,
אבל בנתיים,
טוב לנו לשבת מחובקים ולהסתכל על איך כל הריקנות שהייתה מסביב
מתמלאת בחום כתום של הסוף,ונגמרת.
והשמיים כבר לא כ"כ שחורים,
כנראה שהאש כבר הגיעה לשם,
ועכשיו אולי גם הם יפלו,
אבל זה לא נוגע לנו,
אנחנו יושבים מרוכזים בבועת השפיות שלנו.
|