רק קמה, העיניים עוד לא הסתגלו למחזות אור הבוקר המלבין.
לילה טרוף של חלומות, פחדים, בחילה ורגשות אשם.
האישונים הקטנים האיתנים שלך המבט האמיץ והמיוחד שלך.
גלגלי טורקיז מסנוורים,"למה לך?"
זולגת דמעה מן הריק וזועקת אל חלל העולם.
"מה היא אמרה ?"
"לך תבין דמעה..."
שותה את הכאב, תולעים חופרות בין החריצים שבנשמתה.
הספלים דביקים, עולם של פירורי לחם ועוגה וריח מעורב של
תבלינים
נראה שכלום לא זז...
הקיזו אותה את העדינה, זעזעו את ביבר הזכוכית שבו היא טוותה
קוריה.
פותחת את הדלת, מכניסה למנעול ושותקת.