"אנחנו צריכים לדבר" זה כל מה שהיא אמרה,
זה מה שנשים תמיד אומרות.
גברים אף-פעם לא יאמרו את המשפט הזה
(הם גם לא תמיד מדברים, אבל זה כבר נושא אחר)
ולמען האמת הם מפחדים מהמשפט הזה פחד מוות.
למה צריך את כל ההכנה הנפשית?
"אנחנו צריכים לדבר" זה כל מה שהיא אמרה,
מה שבעצם אומר, שלמעשה הכל כבר הרוס ואין בדיוק על מה לדבר.
זה לא אתה, אלא היא וכל הבולשיט הרגיל,
שכבר התרגלת לאכול פעם אחר פעם.
יורד לחניה, לוקח את האוטו של ההורים ומבטיח לאמא שכן,
הפעם אתה כן תמלא את המיכל ולא תשאיר אותה בלי דלק.
הכביש זועק לרחמים כשהמכונית משאירה פסים של צמיגים חרוכים
וה"סופשבוע רגוע של גלגל"צ" לא מהווה בדיוק את זריקת ההרגעה,
שאתה זקוק לה.
אתה מחליט שהפעם אתה תשים לזה סוף,
תחתוך מהר בלי כל רגשנות מיותרת
והמכונית משייטת לה והמחשבות ממשיכות לזרום.
"מה עשיתי הפעם?" אתה מנסה להיזכר,
כשברקע מתחלפים השירים בקצב ומגיעים לחדשות.
שוב איזו מלחמה כי איזה מיעוט שונא איזה מיעוט אחר
ובארץ שוב איזו תאונה קטלנית באיזה כביש, אחד מאלו שתמיד
אדומים,
אבל הראש שלך באיזה מקום אחר.
ממתין למעלית ומחליט לבסוף לעלות במדרגות.
אתה שומע את דפיקות הלב
ומרגיש שהדם זורם במהירות לכל הצינורות.
עולה ומנסה לעקוף שמנה מסריחה,
שהחליטה להתנחל עם כל הסלים בדיוק באמצע המדרגות.
מהעצבים אתה מרגיש את הדופק מהדהד ברקה,
ומחליט לפוצץ הכל בכניסה.
דופק בדלת, מחכה קצת ומתחיל לצלצל בעצבנות.
הדלת נפתחת, אתה זורק לה "מבחינתי גמרנו" ויורד למטה,
שתדע הזונה למי באמת נמאס אתה חושב וממריא לדרכך.
הדלת נסגרת והיא מצטרפת לעדת האנשים הבוכיים בדירה.
אביה היה מעורב באיזו תאונה קטלנית באיזה כביש, מאילו שתמיד
אדומים,
אבל הראש שלך באיזה מקום אחר.