עוד יום חורפי. רוח סוערת, ממטרים עזים של גשמים.
הטלוויזיה דולקת על ערוץ 2. החזאי המעצבן הזה לא מפסיק לברבר,
הרי רק בחורף יש להם באמת עבודה... "השקע הברומטרי 'איריס'
מתקדם לעברנו במהירות", הוא אומר. את מי בכלל מעניין השקע
הברומטרי הזה ולמה לעזאזל לתת להם שמות?! איך שהוא מתחיל לדבר
על הכנרת נדלק לו ניצוץ מתלהב כזה בעיניים, כאילו עוד שנייה
הוא גומר כי חסר רק עוד חצי מטר לקו האדום העליון של השלולית
הזאת שלנו. יאללה שיתחיל כבר "פספוסים".
יופי. עוד שבוע גשום שבו אני תקוע בבית. פאקינג באסה עם העונה
הזאת. אני שונא את החורף. ושונא עוד יותר להעביר אותו לבדי...
"מצטערת יואבי, אתה חמוד והכל, אבל נהיית מוזר מדי בשבילי בזמן
האחרון. כל הקיץ עשית אותי לבחורה ממש מאושרת. איך שהתחיל
החורף הפכת לבחור סגור ומשונה. אתה לא מרוכז, פיטרו אותך
מהעבודה, אנחנו בקושי יוצאים מהבית, אתה לא אותו יואב שהכרתי",
וניתקה, פשוט ניתקה. כלבה קרה חסרת רגש.
היא לא מבינה כמה קשה לי בעונה הזו.
היא לא יודעת מה עבר עליי!
היא לא הייתה שם באותו יום מקולל, כשראיתי את הזוועות...

עוצם עיניים. מקשיב באימה לטפטוף הגשם המכה את החלון, נרתע
בבהלה כשרעם זדוני מתגלגל בשאון, מדמיין בראשי את הברק שחצה את
השמיים באורו הבוהק, מקדים את הרעם באדיקות, מצטמרר מקול הרוח
הזועפת, המאיימת.
הרוח... אותה רוח... אני חש את נשיפתה האימתנית בעורפי, גורמת
לשערותיי הקטנות ביותר לסמור כאילו חשו בנוכחותה של רוח השבה
מן המתים. ורק בקולה היא מצליחה לטלטל את מציאותי ולהחזיר אותי
לאותו רגע ארור, ששינה את חיי מאז ועד היום. כל חורף.  
אני עוד זוכר את אותו הבוקר בבהירות, רואה לנגד עיניי את מהלך
היום שהיה ובעיקר, איני מצליח למחות מזיכרוני את הערב ההוא...

אני בן שמונה וחצי, עיניי דוברות רוך, חיוכי לוחש תמימות זכה.
"אמא, לא, את לא באה לקחת אותי. אני ילד גדול וזה רק עשר דקות
מהבית. כן, יש לי מטריה. לא צריך כובע. כן, בטוח. ביי!",
התעקשתי בגבורה באותו בוקר יום שני, בעודי מעמיד את הקוצים
בזוית הנכונה. הלכתי לבית הספר כמו בכל יום, קניתי מסטיק משולה
כמו בכל יום, הלכתי עם נדב למתנ"ס, לחוג ג'ודו, כמו בכל יום
שני. אבל באותה הפעם הכל הסתיים שונה. אחרת. לתמיד.
החוג הסתיים בשעה שש. נפרדתי מהחברים ומהמדריך ויצאתי החוצה,
מתכונן באומץ ובגאווה לקראת החזרה הביתה לבדי,
בפעם הראשונה.
בחוץ כבר חשוך, כיאה לערב חורפי טיפוסי. הימים קצרים, הלילות
ארוכים. באותו ערב היה קר במיוחד. הרחוב היה ריק מאנשים. כולם
ודאי מתכרבלים להם מול התנור, שותים שוקו חם. הידקתי את הצעיף
לצווארי וחבשתי את כובע הגרב שאמא התעקשה להניח לי בתיק. מזל.
רעם רועש התגלגל מעליי לפתע, גורם למבטי להתרומם אל על. השמיים
היו יותר משחורים ודווקא באותו הלילה מנורות הרחוב לא האירו,
כנראה בגלל הגשם. אני זוכר שעברה לי בראש מחשבה מוזרה, שהשמיים
לא רק שחורים, אלא אפלים כאלה, מבשרי רעות. לא טעיתי... התחלתי
להצטער קצת על האומץ שתקף אותי הבוקר.
העננים כאילו קראו את מחשבותיי והחלו לטפטף בכבדות על ראשי.
הוצאתי את המטריה והגנתי על עצמי מן הטיפות הקרות. בקושי
הספקתי לצעוד שלושה צעדים והגשם במין החלטיות שכזו התגבר
והתחזק מרגע לרגע. רוח ממש חזקה החלה לנשוב, מקשה על צעדיי.
באותו הרגע כל כך רציתי לראות מולי את הפנסים הטובים והמחממים
של המכונית של אמא שלי, שרק תגאל אותי ותיקח אותי הביתה. אל
השוקו. אבל כל מה שהצלחתי לראות מבעד למסך הסמיך של הגשם זה את
המטר הבא של המדרכה עליה צעדתי, או בכל אופן, ניסיתי לצעוד
בחוסר אונים. התחלתי ממש לרחם על עצמי ואם לדייק, לפחד. הברקים
הפכו תכופים יותר והרעמים שעקבו אחריהם לא שיפרו את המורל שלי,
שהיה בשלוליות באותו רגע. נאחזתי בעוצמה במוט המטריה כבמקור
ההגנה היחיד שנותר לי בעולם, כאילו אני שואב ממנה כח נפשי.
פחדתי. רציתי שיקחו אותי משם. לא משנה לאן, רק שירימו אותי
וידאגו לי.
משב רוח אדיר וגועש קטע את מחשבותיי, הפך לי את המטריה לצידה
השני ושבר אותה. מיואש וספוג מים ובהלה השארתי מאחורי את
שאריות המטריה המסכנה, חסרת התועלת. כשאני רטוב עד לשד עצמותיי
וחסר כוחות, החלו הדמעות להתערבב עם טיפות הגשם. לא ידעתי ממה
אני רועד יותר- מהקור או מהפחד. בקושי ראיתי מבעד לטיפות, ידיי
היו קפואות, לבי איבד פעימה, המטריה נשברה לי ואני לבד. לבדי
ברחוב קר נטול נפש חיה ומלא בעלטת אימים. לא ראיתי דבר, מלבד
אותם רגעים שבהם הבזקי הברקים המחשמלים הבליחו ברקיע, כקוסם
בהניפו מטה קסמים המותיר אחריו שובל כוכבים מנצנצים. מעולם לא
פחדתי כמו שנמלאתי אימה באותו רגע. חסר הגנה. ללא קרן אור
שתוביל את דרכי לבית. לאמא. לא ידעתי מה עלול לקרות.
לפתע, הרוח שינתה כיוונה, התמתנה מעט, לחשה מסביבי כממלמלת
כישוף, מלטפת ברוע את גופי המשקשק כמנבאת חזון קודר. הגשם אף
הוא נחלש מעט, מטופף על ראשי בדקירות רופפות, מטפטף ונוטף
מעליי כמסלק לכלוך לא רצוי. הרגשתי שיש משהו באוויר. הרגשתי
שאם לא קורה משהו עכשיו אני מתמוטט. רציתי לפחות לראות מה קורה
מסביבי. או לפחות כך חשבתי...
מנורות הרחוב הואילו בטובן לשמוע בעצתי והחליטו לחדול מהפסקת
החשמל שבה שהו. לא ציפיתי שדווקא האור הטוב, שיפחית את אובדני
ובלבולי, יהיה הדבר שיזעזע את סיפי נפשי. הרחוב התמלא באחת
באור הגדול שפיזרו המנורות. האור שטף את עיניי וסימא אותן
בהפתעה. כשפקחתי חזרה את עיניי לקחו לי בדיוק שתי שניות להתחרט
על כך. הצעקה המבוהלת והחדה שבקעה מתוכי נבלעה כליל ברעם
המתגלגל והמרושע שניפץ את ליבי לרסיסי פחד קטנים.
עיניי נקרעו לרווחה נוכח המראות שקלטו...

הן היו מסביבי. והן היו רבות.
חסרות צורה, חסרות חיים, מעוותות באכזריות על-טבעית, מרוטשות.
מוטלות על הקרקע הספוגה, בתוך השלוליות, בצידי הדרך, נטושות.
אף אחת מהן לא נותרה בחיים. אף אחת מהן לא תוכל יותר לתת
ולהעניק לבעליהן, להגן עליהם, להיות שלהם. הן הקיפו אותי מכל
עבר. יוצרות מעגל מוות אימתני מסביבי. עשיתי צעד מהיר ולא
מחושב אחורנית ורגלי נתקלה באחת מהן בזעזוע עמוק. נענעתי את
ראשי, אחוז אימה, מסרב להאמין לעיניי...
מטריות. המוני מטריות. זרוקות על פני השטח במין חוסר אונים.
מקיפות אותי. אחת מהן, כחולה עם פרחים, שכבה לה על המדרכה.
זרועות המתכת שלה מפוזרות לכל עבר, כמושיטה ידיה לעברי,
משוועת לעזרה. ואחרת, שחורה, בתוך שלולית עמוקה קבורה. שני
חורים קרועים פעורים במעטה הבד שלה, כעיניים המתבוננות בתחנון
לכיווני, "הצילו" הן מביעות.
מוטות שבורים, בד קרוע, הרס בכל מקום.  הייתי מוקף בגוויותיהן.
גופות קרות, רטובות, חסרות תועלת וחיים.
הבעתה מילאה אותי. את כולי. הרגשתי בבירור איך בהדרגתיות
מייסרת כל תא ונקבובית בגופי מתמלא בפחד שחור, אפל. התחושה הזו
הכבידה עליי. הרגשתי לא טוב וחשתי בבחילה המרעידה את גופי
הקטן, העייף. מבטי האבוד תעה מסביב, לא מרוכז, לא מפוקס, גרם
לתהלוכת המטריות המתות לנוע בדמיוני. להתנדנד מצד לצד. חשבתי
שאני משתגע.
מאמצע שום מקום, הגיחה מכוניתה של אמי. פנסיה מאירים, גלגליה
נעים בשקט רך לצידי, על הבוץ, רומסים תוך כדי הנסיעה מטריה
נטושה באמצע הכביש. כבמין חלום קלטתי את דלת המכונית נפתחת, את
קולה של אמי שמעתי כמו הד רחוק, שקוף-
"יואבי... בוא... תעלה...". עליתי. הרגשתי כמו קלף מנצח הנשלף
מחפיסת קלפים. ניצלתי...

את סיומו של אותו יום אני לא זוכר ממש, אבל מאותו ערב, חיי
השתנו וכל חורף הוא סיוט עבורי. אני בקושי יוצא מהבית בעונה
הזו. כשבחוץ רטוב, כף רגלי אינה יוצאת מהבית. כל משב רוח גורם
לי להתכווץ בתוך עצמי, כמו צב הנכנס לשריון, מבוהל. אני יודע
שאם אני אצא אני עלול לראות אחת מהן שוב. גופת מטריה מעוותת
וחסרת אונים. לא, לא. לי טוב בבית. לבד אומנם, אבל יבש ומוגן.

יאללה כבר עם החזאי המטומטם הזה,שישתוק כבר...
"במשך השבוע גשמי זעף  מלווים ברוחות חזקות יוסיפו לרדת ברוב
חלקי הארץ...", הוא ממשיך במרץ.
זעף אחותך. חורף מחורבן. אמא'לה.