ושוב הגשם שוטף את הרחובות. גשם כבד.
ולא רואים אנשים, רואים רק מטריות.
מטריות קטנות ומטריות גדולות, מטריות שחורות ומטריות
צבעוניות.
ואני מסתכלת דרך החלון, בוחנת כל מטרייה ומטרייה, ומדמיינת מי
האנשים שמחזיקים אותן.
מטרייה קטנה, בטח ילד קטן שחוזר מבית הספר היסודי וחושב לעצמו
כמה שהוא רוצה להיות בבית ולשחק בחיילים שלו.
מטריה אדומה וגדולה, בטח נערה שחוזרת מהתיכון וחושבת לעצמה עד
כמה שהיא הייתה רוצה מכונית עכשיו.
מטריה גדולה וכחולה, בוודאי איש עסקים שעבר עליו יום עמוס והוא
רק רוצה לחזור הביתה לאשתו וילדיו.
מטריה קטנה מתקפלת וצבעונית במיוחד, היא בוודאי של אישה חרוצה
שהיא גם אמא למופת שחושבת על הילדים שמחכים לה בבית שתכין להם
צהריים.
וכולם ממהרים, רוצים לחזור לבתים החמים שלהם.
ואף אחד מהם לא יודע שאני מסתכלת עליהם מהחלון שלי בקומה
השלישית, בוחנת אותם.
אך בסתר ליבי אני יודעת את מי אני מחפשת, אך אני כבר חסרת
תקווה.
לא מאמינה שהוא יבוא אף פעם.
והגשם, הוא מתחזק. המטריה האדומה כבר נעלמה לה באופק וכך גם
המטריה הקטנטנה ההיא, אפילו המטריות האחרות כבר נעלמו לי, ואני
עדיין מסתכלת בחלון, מנסה לדמיין איך המטרייה שלו תראה.
וכך אני יושבת לי, מול החלון ובוחנת את המטריות, מטריות קטנות
וגדולות, מטריות שחורות וצבעוניות, המון המון מטריות.