היה זה יום סגריר במיוחד כשהקצתי מסיוטי הנלוזים אל בוקר יום
ראשון. נראה היה שקמתי על צד שמאל,
אחרת קשה להסביר את מצב הרוח שתקף אותי בקומי. רוחות חזקות
מהרגיל, מזג אוויר סוער. כשצחצחתי שיניים, הבטתי במראה
ונזכרתי: "תסתכל על עצמך! אתה בן 29, ואין לך עבודה. אתה
מובטל! מובטל!" כך אמא
מנדנדת ומנדנדת. "נו? תמצא עבודה, נו?" וכשדוחקים בי, אני
נלחץ. טבע איום יש לי לפעמים.

                                                           
         

תהיה סנדלר

בקשה לי אליכם: שלא תסיקו מסקנות שליליות כל-כך מהר. זה לא
שאני יושב כל היום על הכורסא,מפליץ,שותה  
בירה וצופה ב'חמסה וחמישה' כי השלט רחוק ואין לי כוח לקום.
אמנם כן, אבל אני מקדיש כמה שעות בשבוע
לחיפוש עבודה.
הלכתי לראיון עבודה אצל בוס שמן במיוחד בהיי-טק, אבל הוא קרס
(הבוס, ביחד עם הכסא הקטן שישב עליו).
הלכתי למפעל כותנה בדרום אבל אותו יום היתה כנראה הילולה כי
כולם רקדו סביב מדורה עם צמיגים באמצע.
הייתי אצל מנהל בית-ספר, ביקשתי להיות מורה. אך אחד התלמידים
רץ אלי, שלף חרב לעומתי וחבריו החרו אחריו בחץ וקשת ובקריאות
"אולולולו...דם של מורים טעים טעים..."
ב'תדמור' ביקשו שאכין קינוח אז הכנתי מסטיקים בדבש על מצע עלי
שלכת בנוסח אשכנז. לא אהבו.
במשרד החוץ, כששאלו אותי למה אני רוצה להיות דיפלומט עניתי
שאני רוצה לשתות קוקטיילים ולהתחכך בברנז'ה, אז שלחו אותי
להיות ברמן. בפאב עשיתי להטוטים ושברתי 33 בקבוקים.
הלכתי לטלויזיה. בערוץ 2 רצו רייטינג, רצו כוכבים, שפכו כסף
ובסוף רבו על המכרז. בערוץ 1 ביקשו שאצבע את השיער ללבן. בערוץ
6 ביקשו שאצבע את השיער לבלונד וארקוד עם חולצת בטן של
ה'מורדים'. בערוץ הספורט ביקשו שאמנה שמות של שחקנים (מי לא
מתמצא בקריקט, גולף, הדיפת כדור ברזל והליכה מהירה?),
ובערוץ 8 ביקשו שאכין סדרה על עכברים. הבאתי סיד (זה גם סוג של
רעל עכברים).
אני יודע סינית, צרפתית, יידיש, רוסית, ערבית, גרמנית,
איטלקית, ספרדית, אמהרית, אספרנטו, שפת הסימנים וקצת עברית, אז
לקחו אותי מהמוסד וערכו לי ראיון. עשו לי גם כמה מבחנים קצרים,
ובסוף אמרו שזה הזמן שלי לקפוץ למים העמוקים. כשהמציל משה אותי
מהמים חשבתי על הרעיון המשעשע לשבת על כסא קש בשמש, להביט
במתרחצות בנות 70 (בבוקר), בנות 17 (בצהרים) ובנות שבע
(אחה"צ), ולצעוק ברמקול לילד בבגד-ים שחור לא לעבור את הדגל
האדום. אבל לבסוף גנזתי את הרעיון, כי העבודה היא רק בקיץ. וגם
כי אני לא יודע לשחות.
אמרו לי, ברוב יאוש, "תהיה סנדלר!". אבל שמעתי פעם אישה מאד
חכמה אומרת שהסנדלר הולך יחף ולא רציתי
לוותר על נעלי גזית החדשים שקניתי (נורא הולם את הרגל השמאלית
שלי). אמרו: בסוף תהיה תפרן. אז חשבתי שזה רעיון לא רע בכלל
לתפור לעצמי את הבגדים, למכור כמה ולהרוויח מזה.

                                                 

               

עצתו של הרצל

הרצל בן אדם טוב. תמיד, אבל תמיד, הוא לי אוזן קשבת. כשרע לי,
כשעצוב וכשמטריד אותי משהו, אני נושא
עיניים אל תמונתו, תמונת אדם גאה עם זקן שחור וארוך, ותולה בו
תקוות. גם הפעם הרצל שומע אותי.
- "אז מה אתה אוהב לעשות?" שאל.
- "אוהב? אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אתה רוצה להגיד לי שאני
יכול לעבוד במשהו שאני באמת אוהב לעשות?"
- "ברור! זאת המטרה. הנה, תראה אותי. למרות שהמשכורת לא משהו,
התנאים לא תנאים, אף אחד לא מאמין לך וכולם חושבים שאתה משוגע
בחרתי להיות חוזה. תבחר גם אתה משהו שאתה אוהב לעשות."
- "אני אוהב לשיר" אמרתי, ומיד פצחתי בזמר צרפתי נוגה: "לס
מואה טמה...טוטו לן ווי... לס מואההה..."
מסגרת הזכוכית של התמונה התנפצה, והרצל נפל ארצה בשאון גדול.
"אה, סליחה" פלטתי במבוכה.
- "אז מה אתה עוד אוהב לעשות?" שאל אותי הרצל מתחת לשטיח.
- "האמת, תמיד רציתי להיות שחקן. אתה יודע, כמו ג'ק ניקולסון
וטום קרוז" (או יותר נכון משה איבגי ואקי אבני).
- "נו, אז מה הבעיה?" כך תיאודור הרצל.
- "הפעם האחרונה שגילמתי תפקיד כלשהו היה בהצגת חנוכה בגן
חובה. גילמתי אז נר דקיק."
- "נו, ואיך היה?"
- "יהודה סתיו היה שם ונורא התלהב מהמשחק הדרמטי השופע שלי...
מה אתה חושב? כולה נר!"
- "אל יאוש! העבודה תגיע, ואיתה גם התהילה."
- "הכיצד?"
הרצל נשם עמוקות. " אם אתה לא יכול לשחק את המלט, לך לעבוד
בעבודות אחרות, אבל תגרום לכולם להאמין
שאתה סופר-מקצוען בתחום שבו אתה עובד. ובשביל זה צריך משחק. גם
תעבוד וגם תהנה."
- "מה אתה סח?" התקוממתי, "הרי זו רמאות!"
- "עם האוכל בא התיאבון. אתה עוד תלמד את רזי המקצוע אבל בתוך
התחלה תדחוף את עצמך פנימה. זה עדיף
על מינויים פוליטייים ופרוטקציות שהולכים פה ושם."
וכך, בעצתו של חוזה המדינה, הלכתי לעבודתי הראשונה.

                                                           

קריסתה של הקופסה השחורה

- "אז אתה הטכנאי ששלחו לי?" שאלה בעלת הבית הרוסיה כשפתחה את
הדלת. אינני אוהב לעבוד על אנשים, באמת שלא, במיוחד לא על
אנשים זקנים עם קשיים בשפה אבל אני חייב להודות שלמדתי קצת על
המקצוע לפני שהגעתי אליה. לכן באתי עם עודף בטחון עצמי וניגשתי
לתקן את הטלויזיה. ראוי לציין שתלבושת
הטכנאי הלמה אותי להפליא והוסיפה נדבך נוסף לבטחון שלי.
התלבטתי בין סרבל כחול לחולצה זולה וג'ינס
משופשף, אבל לבסוף בחרתי בג'ינס (בגלל החריץ בתחת). הוצאתי
מברג מארגז הכלים והתחלתי לפתוח כמה ברגים.
- "זה לא טוב" ציינה בעלת הבית. "עושה רעשים."
פתאום נזכרתי שבכלל לא שאלתי מה הבעיה. "הטלויזיה עושה רעשים?
"שאלתי בהתעניינות.
- "כן,כן. וגם, נו, אין צבע."
- "בשחור לבן?" שאלתי.
- "כן, שחור לבן."
פתע פתאום נחה עלי רוח התיקון והתחלתי משפץ ומתקין, מסיר
חלקים ומבריג ברגים (במרץ, במרץ,
במרץ וגם במאי). התנשמתי והתנשפתי עמוקות כמו קטר קיטור ישן,
שחור ומלוכלך עד שצנחתי ארצה באפיסת כוחות ודרשתי לראות את ש"י
עגנון בסגול. בעלת הבית המרוצה הדליקה את הטלויזיה, חייכה
ושרקה עם אצבעותיה לעבר החדר השני. מהחדר הסמוך יצא צוות
טלויזיה בהנהגתו של חיים הכט, שהניח יד על כתפי ואמר: "מזל
טוב! זכית להיחשב אצלנו כטכנאי האמין והטוב ביותר. כמו שאומרים
אצלנו בטבריה: כשהמושט צף סימן שהמים מזוהמים ואתה, סנשיין,
אתה דג במים זכים. אדוני, יצאת צדיק!"

                                                           
     

צמח מסוכן
מעודד עד עמקי נשמתי מהמחווה יוצאת הדופן המשכתי בעבודתי
המסורה ולהפתעתי נסיוני רב השנים בתחום,
בלשון סגי נהור, הוכיח את עצמו. אך עבודה לחוד והנאה לחוד,
ואחרי מספר הברגות ותיקונים מאסתי בחיי כטכנאי והלכתי לדרכי
הלא נודעת, למצוא עבודה אחרת.
פגשתי את עומר, הוא בוטניקאי מוסמך ממכון ויצמן. לאחר שהצגתי
את עצמי כמומחה בינ"ל לחקר הבוטניקה האקזוטית עבדנו יחדיו על
פיתוח זן מיוחד של חומוס, שגדל על עץ כפלאפל בפיתה. הוספתי
מעצותי  ואפילו
ערכתי ביוזמתי הכלאות שונות במעבדה. למחרת דיווחו בחדשות הבוקר
על צמח טורף ענק שברח ממכון ויצמן,
טייל ברחובות רחובות והחריב את העיר. לאחר שאפאצ'ים של צה"ל
עטו עליו נרגעה ההמולה מעט, והסדר שב על קנו. את גופתו של הצמח
מצאו מרוטשת מעט, אך ניתנת לאכילה. עד היום מתלבטים רבנים בינם
לבינם האם
הצמח שטרף כלבים וחתולים הוא צמחוני או בשרי.

                                                           
                 

פרקליטה של המועלת

מאוכזב מעט מכשלוני הלכתי לתומי במעלה השדרה, ראשי שמוט וידי
בכיסי. מה יהיה? חשבתי. עד מתי?
נתקלתי באישה שהלכה ברחוב. לא ראיתיה. קראו לה אתי, היא היתה
מבוהלת. שערה מחומצן, שורשיו שחורים
ומבטה מבטו של חתול שאכל מפח האשפה ופתאום הבחין בילד שמסתכל
עליו כבר הרבה מאד זמן ( זה הרגע
שהוא מתלבט אם להישאר או לברוח). אתי שאלה "מה יש לך? מה, אתה
עיור? אתה לא רואה לאן אתה הולך?"
עניתי לה שיש לי סובארו יד שניה, אני לא עיור ולא, אותו זמן לא
ראיתי לאן הלכתי."
היא אמרה - "עזוב, אין לי כוח, יש לי מספיק בעיות." ופנתה
ללכת.
שאלתי - "אילו בעיות?"
והיא - "זה בעיות שרק עו"ד צריך לשמוע עליהן."
ואני - "אני עו"ד."
".o.k - ענתה. אחזתי בידה. "עו"ד מוסמך," הוספתי.
היא נעצרה. ".o.k," אמרה.
בבית המשפט ישבה שותקת, נכלמת, נעצבת. ראשה שמוט ועיניה
אומרות: "איזו יפה הרצפה, שיש מטייואן."
ואני קמתי. חבר השופטים שאל אותי מדוע מרשיתי גנבה רבע מיליארד
שקל. עניתי: "כי אחיה היה זקוק לכך."
והם: "אז מה? זה מעניין את הסבתא שלנו." שופט אחד מהחבר אמר
שלסבתא שלו יש אלצהיימר וזה לא מעניין
אותה אז שלא יכלילו, בבקשה. נשארתי עומד באמצע האולם, פונה אנה
ואנה ופי פיו של שפמנון מגמגם שלא הקשיב בשיעורי העברית באולפן
ורק הסתכל על המורה ודמיין אותה כנסיכת הנילוס. כל העיניים
הופנו אלי.
אפילו אתי נשאה ראשה. ואני עמדתי ללא ניע. כל שניה נראתה כנצח.
היה אפשר לחתוך את המתח בלדרמן.
ואז נשאתי עיני אל השופטים.
"חבר השופטים," פתחתי. "עורכי-דין, נאשמים, תובעים, קהל,
מאבטחים, ערב טוב. היום אנו ניצבים בפני משפט
שהוא, אם יורשה לי להתבטא שלא כיאות, משפט דרייפוס. הגברת אלון
לא גנבה ולו אגורה שחוקה מלקוחות הבנק למסחר!"
כל העיניים אמרו - "הכיצד?" (מלבד זוג עיניים בודד שאמר: אני
לא מאמין!) רחש עבר באולם.
"שקט!" דרש כבוד השופט.
"objection", רקעה התובעת ברגלה.
"שקט שיהיה!" דפק השופט על השולחן בפטיש שניצל (ניצל משבירה
כשהשופט הטיח אותו בחוזקה).
"המשך!" המשכתי.
"ועוד אוסיף ואומר: רבע מיליארד השקלים החדשים שנגנבו, נגנבו
ע"י עופר מקסימוב לבדו. הוא חזר ממסע
הימורים בחו"ל, הלך לבקר את אחותו בבנק, גנב רבע מיליארד ושם
אותם בקופת החזרזיר שלה כך שיראה
כאילו היא זאת שגנבה. מרשיתי היא קורבן תמים של המערכת. למה לא
מגיעים לה חיים נורמליים? רק בגלל שהיא אתיופית?"
 "אבל היא לא אתיופית" העיר השופט (הערה מיותרת ומטופשת,
הייתי אומר).
"נניח, בוא נניח שהיא אתיופית. זאת סיבה להפליל אותה ככה?
אה?"
שאלתי נותרה באוויר. לאחר שחזר חבר השופטים מהתייעצות אסף את
השאלה מהאויר, והודיע: "ישבנו, חשבנו ושקלנו את הדברים. הגענו
למסקנה שאסור בחברה דמוקרטית להפליל עלמה זו רק משום שהיא
אתיופית,
ושאחיה השובב עשה מעשה קונדס ודחף כמה שקלים לקופת החזרזיר
שלה." הם עצרו לרגע, והמשיכו: "אך מכייון שהתברר שפרקליטה הינו
עו"ד מזוייף ותעודותיו שקר הן הוחלט לדחות את המשפט עד שיימצא
עו"ד ראוי. ובינתיים, הוסף סעיף נוסף כנגד אתי אלון בגין העסקת
עו"ד שאינו אמיתי." הרוחות סערו. המאבטחים שלפו אותי החוצה,
ועוקבתי לחקירה. לא הלך לי כל-כך כשניסיתי להתחזות למפקד הימ"מ
לשעבר. מצבי היה   ביש.

                                                           
               

שובו של הרצל

חדר המעצר היה אפל ומחניק. איך הגעתי למצב הזה? שוטר נכנס
לחדר, אסף כמה ניירות ומיהר החוצה.
ביקשתי ממנו שיביא לי תמונה של הרצל, שהיתה תלויה על הקיר באחת
הלשכות. שאל למה. "סתם," עניתי, "זו
בקשתי היחידה." השוטר משך בכתפיו, ויצא. לאחר חמש דקות שב,
ובידו התמונה. כשסגר אחריו את הדלת הבטתי להרצל בעיניים. הוא
הישיר אלי את מבטו. עמדנו כך כמה דקות אולי, עד שפתחתי ואמרתי:
"תראה למה
גרמת! תראה מה עשתה לי העיצה שלך. אולי אתה בכלל לא הרצל. "
משכתי בזקנו, הוא היה אמיתי.
"אז למה?" שאלתי, "למה?"
הרצל קרץ בעינו, וחייך. "אני רק תמונה," אמר, "ואתה המדמיין."
נגעתי בו שוב ונוכחתי, למרבה ההפתעה, שצדק.
זו היתה בסך הכל תמונה.
"אבל תוסיף לדמיין," הוסיף במהירה, "ואל תחדול מכך. תחשוב
שאני איתך, תמיד. תחשוב שאתה יכול להיות מה שאתה רק רוצה
להיות. המוח שלך הוא העזרה הכי טובה שלך. תמשיך לדמיין והדמיון
יהפך למציאות. אם תתמיד במחשבה טובה היא תשתלם. אם תרצה אין זו
אגדה."
וכך, בעצתו של הרצל, הפכתי להודיני. לקחתי סיכת ביטחון,
ופרצתי את המנעול. לקחתי ארגז כבד, החבאתי את ראשי מאחוריו
ויצאתי מתחנת המשטרה. בתור בלש ותיק, בלשון סגי נהור, זאת בכלל
לא היתה בעיה.