קורותיו של אפרים קישון בגן העדן

באחד האמשים הקיצותי מעוד תנומת חטף שלי לקול טרטור צורם
ובלתי נסבל במיוחד.
- "אשה", רחשתי, "השמים זועפים."
האשה הביטה בי בעיניים זגוגיות כאומרת: "למען השם, אפרים, גם
בגן עדן אתה משגע אותי?"
אפס היו נסיונותי לשכנעה קלושים. ירדתי מעל הענן הקטן, נעלתי
את נעלי הבית ויצאתי אל האמש. פגשתי את שכני פליכס זעליג, והוא
מפוג'ם קשות.
- "הגם אתה שמעת?" שאלנו.
- "זה שולטהייס," כך הזעליג. "הנבל תפס את מקומו של היו"ר,
המלאך גבריאל, וכעת משפץ והורס כל פינה."
- "שולטהייס מת?" תמהתי.
- "מזמן. איך שהגיע אמר לו פקיד הרישום ציגלר שהוא עובר
למחלקה 11A, המחלקה הזאת. מה אני אגיד לך,
קישון, הבן אדם עבד על השם בעיניים. אמר שגברי סידר לפשנל ג'וב
טוב במחלקת הבידור בגלל שהיה איתו בגששים. וזה בכלל לא הגברי
הזה. אז בלי אה-בה-ציגלה-מה השם פיטר את גבריאל אחרי שהיה
בג'וב הזה 5000 שנה, ואת מי אתה חושב הוא שם במקומו?
- "אין לי מושג!"
- "את שולטהייס! עכשיו האדיוט הורס את הרחוב עם השיפוצים שלו.
סתם בזבוז של המיסים, תאמין לי.
והמיסים עכשיו בגן עדן נהיו גבוהים יותר ממגדל בבל."
- "בגן עדן יש תחמנות?"
- "אוהו! אפרים, אתה לא מתאר לעצמך. תחמנות, שחיטות,
קומבינות, רמאות. לא מה שחשבת. לא סתם הדתיים אומרים שזה העולם
האמיתי."
- "תגיד, איך נפטרת?" הסתקרנתי.
- "נפל עלי פסנתר."

                                                           
           

חזרתי אל ביתי, ניגשתי אל החלון ושאגתי על הפרחח הקודח ברחוב,
יען כי אינני אוהב כל-כך שמפריעים את תנומתי  בפטיש אויר.
משיגנע בתחתונים קודח באמצע הכביש באמצע הלילה. מה זה פה?
- "אתה עוד תתרגל לזה" לימלמה האשה המנוסה ממני מבעד לסדין.
הצצתי בשעון הקיר, השעה היתה תשע בערב. השעון התנפץ בשל השאון
הרב. זהו, בלי תפונה, הקש ששבר את הגב. אתקשר אפוא עם אדם בעל
השפעה, אדם גדול.

                                                           
           

משה רבנו ישב אותה שעה בביתו וצפה ב"סלאח שבתי". התרשמנו
נורא, כמובן, לראות בטלויזיה המקומית את סרטי מוקרנים בלופ.
משה קיבלני בשמחה, והושיב אותי על כסא גבוה.
- "זה הכסא שפרעה ישב עליו," ציין, "חתיכת הסטוריה, הא?"
התרגשתי עד עמקי נשמתי מגודל המעמד.
- "בעצם מה רצית ממני?" שאל רבנו.
אנחנו מתעשתים. "אתה מכיר את שולטהייס?"
- "ודאי. הברנש החליף את גבריאל, ועכשיו הוא פותח רשת בתי
קזינו במחלקה 11A. למה, יש בעיות?"
- "בהחלט. הרעש של העבודות בלתי נסבל. כבר ימים שלמים אי אפשר
לישון. מה אתה מציע לעשות?"
- "אתה יודע מה? פרעה נשבר במכת בכורות, אך האמת היא שהשם נתן
לי הקצבה של 11 מכות. יש מכה אחת שעוד לא ניצלתי, והיא מכת
סוכני המכירות. אני מציע שתפעיל את זה על שולטהייס, אולי הוא
ישבר."

                                                           
       

שמחים וטובי לב הלכנו אל ארבינקא, המפולפל באדם. בדרך מצאתי
את הד"ר מפרפר בצידי הדרך. שמחתי לא ידעה גבול שהרי הד"ר, הוא
אופנועי היקר ששבק חיים מזה שנים, נמצא מולי במצב יציב, והוא
שב להתלוצץ עם רופאיו. לבסוף הגענו אל ארבינקא וביקשנו יפה
שינדנד אצל שולטהייס. הסוכן הפתיע ואמר שכבר ניסה תחבולה
מעצבנת זו אך השולטהייס קנה ממנו הכל, ולא עוד אלא לאחר מספר
שניות מעטות. וארבינקא ידידינו נשאר אילם כנגדו. "אבל..." כך
אמר, "תוכל לקפוץ לגהינום ולדבר עם devil, אני בטוח שהוא יסדר
איזה משהו."
- "לא תודה," סירבתי בנימוס להצעתו הנדיבה, "אני אדבר איתו
בעצמי."
עליתי על הד"ר ודהרתי הלאה. רצה הגורל ואלטע-זאכען אדיוט התנגש
בי מהצד ותכולתו נשפכה, וגם הוא.
מכונת כתיבה - מכונת כביסה - ספה - מזנון - שטיח - אלטע-זאכען.
ריבונו של עולם, למה נותנים להם רשיון? האלטע-פיש חשף שיניים
מצהיבות, ונהם. גם אני שאגתי עליו קלות, היות והד"ר המסכן נפח
קצת את נשמתו אל מול עיני. עוד אנחנו שואגים והנה שוטר משופם
ניגש אלינו ובפיו בקשה פשוטה: "נא חדל!" לא חדלנו.
השוטר הכחול, עם כל הכבוד לא יעצור את האזרח הקטן בהפגנת
התוכחה. "שקט! קרא. לא שקטנו. "ש-ק-ט!!!
רעם השוטר. שתקנו.
- מי אמר 'סתמו ת'פה שלכם'?" חד השוטר חידה.
- "מאיר סוויסה, כמובן" ענינו.
- "רק סוויסה?"
- "כן."
- "אז יש לי חדשות בשבילכם," כך השוטר, "אני אמרתי את זה לכם
לפני מספר שניות ולא שמעתם אותי."

                                                         

למחרת קמתי מוקדם מן הרגיל, הוצאתי את האטמים מהאוזניים
והלכתי לרחוץ פני. ברם, המים לא זלגו בביתנו ולו טיפ טיפה של
טיפה שכן העבודות, בחטאן, פגעו גם בצינור המים שלנו. מרימים את
השפוף, ומצלצלים לשטוכס. האינסטלטור שלנו יכול רק בעוד שלושה
ימים, בעצם שבוע... לא,לא, אולי שבועיים, אולי. "אל תתפוס אותי
במילה," כך השטוכס. לא תפסתי. מתעניינים איפה שולטהייס. הוא
בחו"ל, בכוכב שביט. הבן אדם מתפוצץ מדברים כאלה, למען השם.
בינתיים מתקלחים אצל הזעליגים. קודם אני, אחר כך האישה הקטנה
ואחר כך אמא שלה. והכלבה מקס. וציגלר. ואביגדור. ושוב אני.
בחלון של המקלחת אני מבחין בממזר הזה, שולטהייס, הולך בנחת
ברחוב. אני רץ אליו במגבת בכל כוחי, אך הוא בורח משם בצעקה
צרודה, שמשאירה רק הד קלוש. חוזרים הביתה. שפוף. שטוכס. "אחרי
החגים - בטוח!" אנחנו מחכים. בינתיים הולכים לגראז', לבקר את
הדוקטור.
המוסכניק המסור מוסר רשימת תקלות שתיקן, ביניהן החלפת בורג
חלוד וצביעת המנוע בצבעי פנדה. העלות - 2860 ל"ש (לירות
שמיימיות).
- "מה זה?" זעקתי.
- "אפילו עשיתי לך הנחה" חייך המוסכניק. מילא, מה עם
שולטהייס? יצאתי חפוי ראש על הדוקטור המקרטע,
וכיסי קל עלי. בדרך עוצר אותנו פקק. התנועה נעצרת קליל, והפטיש
קודח. קודח קודח קודח קודח, הצילו!
הרעש בלתי נסבל. מכוניות , אוטובוסים , צעקות, צופרים, פטיש
אויר. גמז כללי. אוה! אני זועק לבורא הגן.
מספרים על סלובקי קשיש שאישפז את עצמו בבית משוגעים אחרי שנתקע
בפקק כשאשתו הקטנה לבד בבית, צמאה ומסריחה. אך מה זה? בזוית
העין מבחינים בשולטהייס. אני יורד מעל האופנוע וממהר אליו
בדילוגים נמרצים. נופל ושובר את הרגל. בשארית כוחותי אני זוחל
אל מכוניתו ההדורה מאוד. לא נורא! אצל רופא פרטי זה יקח יותר
מהר, מקסימום חודשיים ו 4000 ל"ש, אחרי ניתוח. אני נשען על
חלון מכוניתו. "אוה!"
אני לופת את גרונו, אך החלאה מצליח לחמוק מבין אצבעותי.
רודפים אחריו על גגות המכוניות. אהה! תפסתי את הברנש. החלאה
מתפתל על הרצפה, ומתחנן על חייו. "סגור היום... אני סגור...
לרגל שיפוצים" לימלם. הכלבה מקס רצה בדהרה ומפילה אותי. הדפקט
נעלם. כלבה מפגרת! ואיפה שטוכס, לעזאזל? במילואים, כך נמסר.
אני מתגייס למילואים. בלוף השביעי שטוכס נשבר, ובורח. ואני
אחריו. "לא תצליח, נחש!" לוחשים לו, "תקן את הזהו, עכשיו!"
שולטהייס עושה עצמו כמת. בגן עדן?! "עכשיו!" אני תובע. איפה
שטוכס? הממזר הצליח לברוח.
איתרתי אותו בבית חולים פסיכיאטרי, לבש חלוק לבן ועשה רעשים של
מנוע. "אני אוטו!" קרא, "אוטו!" מצבו היה מעורר רחמים. לאיזו
רמה של שפל יכול אדם להגיע? ללא הפסדים של זמן אישפזתי את עצמי
לידו, מחופש למפוחית. הלך לישון, האינסטלטור. גם אני נתתי
קונצרט קטן, ופרשתי לתנומה. למחרת בבוקר פקחנו עינינו,
ושטוכס איננו. "איהו?" הנה, שם! דולקים אחריו. דולקים, דולקים,
דולקים... איפה הוא? קיבינימט!

                                                           
 

אני חוזר הביתה מותש ושברירי. החלטנו, אני והאישה, להפסיק
להתקלח, כמו אבותינו הקדמוניים והשעירים. לרעש דוקא התרגלנו.
כן, מתרגלים. גם זה סוג של מוסיקה. נורא כעסנו כשהעבודות פסקו.