החלטתי שאני יוצא למסיבה.
זאת לא סתם מסיבה, אלה מסיבת השנה: "צוף על הצוף "אלפיים
ומשהו!

מאיפה הבאתי את המשפט השיווקי הזה?
ובכן אתם וודאי יכולים להבין שאני קורבן תמים לכל יחצן מתחיל.
זה מתחיל ככה:
"עופרי אתה לא מאמין שאתה קיים!" (והמשפט הזה אמור לעודד
אותי...)
"פול בנות, דיי גיי 'אקסטזה באורגזמה' ממקסס את השירים הכי
קליברים בארץ"

טוב אם נשארתי אדיש לעצם קיומי ולאדון אורגזמה וודאי שלא
יכולתי להישאר אדיש לעובדת הבנות במסיבה, שכן זאת הסיבה
האמיתית להימצאותי במקום צפוף זה.

קניתי הזמנה ב-70 שקלים חדשים .
זה, לפי דבר היחצנים , הכרטיס לגן עדן.
ערב המסיבה הגיע. מיטתי מוצפת, שעה קלה לפני , בגדים בכל
הצבעים והמינים האפשריים.
בשביל לא להסתבך עם עולם הפשע אני מחליט שלא לקחת פלאפון או
כסף מכדי שחוץ מבגדיי (שנראו לי מזעזעים , אבל נו זה האופנה)
לא יהיה לחוליגנים מה לקחת.
לאחר כל "תדרוך הביטחון" העצמי , יצאתי מביתי שכל כולי בתוך
תסריטאי אימה של כל מה שיכול לקרות או לא לקרות בגן עדן.
על חברי אני צוחק שהם יראים מגוגרי, תלמיד כיתה ח' בחטיבה אחרת
בעיר.
"תגידו לי אתם מסתלבטים עליי? אני מפחד מפיצוץ המוני, מגניבות
שרירותיות והשתלטות כוחות הרשע על העולם ואתם מפחדים מגורגי?!"

לא קיבלתי תשובה על ההצהרה הזאת.
המשכנו בנסיעה (שקיוויתי שלא תיגמר) בערך שעה עד שהגענו לפתח
תקווה.

ובכן, גבירותיי ורבותיי , "גן העדן" ממוקם ליד רפת של פרות
בפתח תקווה העירונית .

אנחנו מחכים בתור להחליף את הכרטיסים בזמן שכל העולם ואישתו
מבקשים ממני 5 שקלים.
אני מחייך חיוך מאולץ ומתנצל שלא הגעתי עם מזומן , הם חוזרים
לסיגריה.
כשנכנסתי פגשתי את גורגי:
שתי מטר עשרים ,עם שרירים בכל הגוף ומבט של רוצח בעיניים, אולר
בכל כיס
והרבה מצב רוח טוב (השורה הזאת לא קשורה ,אבל עד עכשיו התיאור
שלו היה נשמע כמו הזמנה ליום הולדת).
"שב!" "ארצה!" אני מתחיל להגיד לעצמי בניסיון לעבור את הסטאלין
הישראלי בשלום.

סטאלין, כצפוי לא שם לב לעצם קיומי , וגם אני ניסתי לשכוח מעצם
קיומו (דבר שמצריך הרבה כוח רצון).

תאמת? היה לי נחמד. כן,רק נחמד.
אבל מה שהיה ברור לי שבצוף על הצוף הבא , אני אשים איזה שיר
בקומפק שלי בחדר וארקוד בכיף.
לפחות אצלי יש מקום...