[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דפנה דרוקר
/
מודעות עצמית

לפעמים, בינה לבין עצמה, תוהה דנה מה תעשה בסיפור הזה, בפרק
המוזר, כבד- המשקל וטעון הרגשות הזה, בנתח הכואב והמתוק הזה
בחייה.
את חבילת המכתבים, התצלומים, שירי האהבה והפתקים שהשאירו זה
לזו בבקרים, טמנה גבוה- גבוה בארון כששתי גזירות מרחפות עליה:
שריפה או משמורת, וגזר-הדין טרם ניתן. את מספר הטלפון שלו
הצליחה לשכוח, כמו גם את הכתובת האחרונה שלו, הבית הישן הקטן
על גבול רחובות.
היא מביטה לעצמה בעיניים במראה הקטנה שבאמבטיה וחושבת: אני
חייבת לרוקן מזיכרוני את כל מה שנותר ממנו ולצעוד ביום נישואיי
לבנה וחלקה כשמלה שאהיה עטופה בה, לחייך לחתן שלי בלב שמלא רק
בו.
היא מתיישבת מול המחשב ומניחה לאצבעותיה הדקות לפרוק את המשא
הכבד, לשפוך אותו אל המסך שמרצד מבעד עיניה היפות הדומעות שוב
ושוב:

איך זה התחיל?...
על פי מיטב זכרוני, לא הייתה זו אני שהתעקשה להירשם לאותה סדנה
מפוקפקת ל"מודעות עצמית".
לא הייתה זו אני שרבה עם אימי, שחששה לי (ובצדק), זו שהתעלמה
מדאגתו של החבר הראשון שלי, שחשש לאבד אותי (ובצדק). הייתה זו
מישהי מאוד דומה לי מבחוץ, אבל שונה מאוד מבפנים: בת-דמותי
המתבגרת, המורדת, זו שרצתה לעשות ככל העולה על רוחה, בפעם
הראשונה בחייה. בת 18, לאחר הבגרויות ולפני הגיוס: נערה דקה
וגבוהה, עיניים בהירות, שקטות ופקוחות, עור שזוף משעות ארוכות
על החוף, שיער ערמוני ארוך, חצוף ומתפרע. נערה שמאסה בתדמית
הילדה הטובה שעושה הכל כדי להיות הבת הבכורה המושלמת
והמצליחנית, שתפצה את אימה על נישואין טראומטיים לאדם חולה
בנפשו, שהגיעו באותה עת לסיומם לאחר אינספור מאבקים משפטיים.
נמאס לי מהבית אשר הדי המריבות טרם דעכו בו ומכל מסגרת שאי-פעם
הייתה לי וחייבה אותי.
ובעיקר, נמאס היה לי לפחד. לפחד ממה שהיה וממה שעתיד לבוא.

חמישה ימים ולילות צפופים באותה סדנה האיצו בדמי, בראשי ובלבי
את כל התהליכים האפשריים ויצאתי ממנה אישה צעירה, מלאת אנרגיה
וביטחון עצמי, משוכנעת שאוכל להגשים כל אשר יעלה בדעתי, ומייד.
בתוך חודש מצאתי את עצמי מחוץ לבית אימי, בעיר אחרת, עם חבר
אחר, בעבודה אחרת - קברתי את כל מה שהייתי עמוק-עמוק בתוך עצמי
והייתי לאחרת. ההכחשה לא הייתה ניכרת לעיניה של בת-דמותי
הזוהרת והמרוחקת, שכן יכולה הייתה להראות רק מחוץ לאותה
בועת-סבון נוצצת וענקית בה ריחפה, וכל עוד לא היה קיים אדם
בעולם שיכול היה לפוצץ אותה, המשחק המטורף נמשך. חזרתי אל
הסדנה חודשיים לאחר מכן, הפעם בהתנדבות, כאסיסטנטית, אחת
מהצוות.
בערב האחרון של הסדנה ניפגשנו. ערן, בן 28 עם תלתלים בהירים,
חולצה שחורה, מכנסיים לבנים ועיניים צוחקות. לאור הנרות באולם
הוא עמד מולי ועיניו עצומות. שיר מקסים נשמע והמנחה הורה לפקוח
את העיניים. ראינו זו את זה והקסם היה מיידי. חייכנו.
התחבקנו.
היה לי חבר. אבל הוא לא היה לצידי באותם ימים ורציתי יותר.
המשיכה הייתה מיידית וחזקה. זוג צעירים יפים מאוהבים - מי יכול
היה לעמוד בפנינו?
עוד באותו ערב מצאתי עצמי עם ערן, לאור נרות, מתחת לפוך בביתו
הקטן נסחפת למה שיהפוך להיות האהבה הגדולה והנואשת שלי.
החבר עוד היה בתמונה והתלבטתי מה לעשות, במי לבחור ובמי לפגוע,
רציתי את ערן אבל פחדתי ללכת על זה, על החלום, ולנטוש את
החבר.
המתח והבלבול נתנו בגופי ובנפשי את אותותיהם. רזיתי מאוד ועיני
הדלוקות אדמו מאוד. אך בת-דמותי הזוהרת עוד שכנה בי והמשיכה
בדרכה הפרועה. עד שהפכתי ממש חולה. ערב אחד שכבתי על המיטה
בחדר השכור, שמעתי את הגשם ניתך בחוזקה על העולם סביבי, נדמה
היה לי שהבניין כולו יטבע ואני בתוכו. בכיתי. כאבה לי הבטן.
הייתי לבד.
רציתי רק אליו, אל ערן, והוא היה רחוק.

למחרת ארזתי תיק וחזרתי הביתה לאימא. חולה, חלושה ומבולבלת.
דיברתי ברוח הסדנא ההיא דברים שלאנשים מבחוץ קשה היה להבין.
רציתי את ערן והתחלתי לקרוא לו בפתח ביתי, האמנתי שהוא יכול
לשמוע את קריאתי מבעד קילומטרים, ולבוא אלי.
אמי לא ידעה את נפשה. אחרי לילה הזוי חסר שינה ורדוף סיוטים,
בו גם החבר החוקי הגיע לעזור,
נפלה ההחלטה, ואני נלקחתי להיבדק אצל פסיכיאטר בבית החולים
הממשלתי, מחלקת נוער.
הייתי הזויה, עצובה, חלושה ומטושטשת.
"נכון שאת רוצה להיות עכשיו במקום שקט, עם דשא, רחוק מהכל?"
שאל הרופא בקול אבהי ודחף לעברי טופס הסכמה ועט. "נכון" עניתי
למרות שלא היה לי שום מושג מי אני ומי הוא ומהו המקום הזה.
וחתמתי ביד רועדת על הנייר שלקח ממני את חירותי.

קיבלתי זריקה והמון תרופות ובימים הראשונים בעיקר ישנתי. לאחר
מכן התחלתי להסתובב במסדרונות במבט מזוגג. זכרתי במעמקי
מחשבותיי שאני אמורה להתגייס בקרוב. אבל זה כמובן לא קרה.
פעם אחת סירבתי להתפשט. באו ארבעה אחים חסונים והפשיטו אותי
בכוח. מצאתי את עצמי קשורה למיטה בחדר קטן. התחלתי לשיר.
גם אחר כך, במסדרונות. זה עשה לי טוב.
חברים ובני משפחה הגיעו לראות אותי ובקושי זיהו אותי במצבי.
החבר שהגיע נזרק במקום. "אני רוצה שתלך". "אבל אני אוהב אותך".
"אבל אתה מזיק לי".

חלפו חודשיים וחזרתי בהדרגה לעצמי. נרגעתי, צברתי כוחות,
התחזקתי.
ויום אחד זה קרה. כמתוך חלום ערן הופיע פתאום בחדרי, לבוש
חולצה ירוקה וחיוך רחב, והאיר את עולמי בנוכחותו. "לא הבנתי
למה נעלמת. חשבת שאת לא רוצה אותי יותר והייתי שבור. עבר הזמן
והתחלתי לחשוד. אז התקשרתי לאימא שלך והיא סיפרה לי הכל".
התחבקנו בחוץ, בגן, הוא ליווה אותי בחזרה לחדר ואני הייתי
מאושרת.
זמן קצר לאחר מכן השתחררתי מבית החולים וצעדתי ברגל הישר אל
ביתו.

זו הייתה תחילתו של פרק חדש ויפה בחברותנו. חיינו יחד בבית
הישן הקטן, הוא למד ועבד, אני עבדתי ולמדתי לנהל את משק הבית
ולבשל. פער של עשר שנים לא הפריד בינינו והאהבה ליבלבה והלכה.
חלפו החורף והאביב והקיץ היה בעיצומו. אחרי שערן חזר ממילואים
ואני התגעגעתי אליו כל כך, שכבנו ערים בחושך ודיברנו. איכשהו
עלה עניין עתיד יחסינו ואני שאלתי אותו, אם נתחתן בקרוב. אמרתי
לו שאני חולמת להביא איתו ילדים. הייתי רק בת 19 והוא היה כל
עולמי ותכלית קיומי, המניע לחיי המתחדשים. יותר מכל רציתי
להינשא לו.
למרבה תדהמתי ענה ערן שחבל שהעליתי בכלל את הנושא הזה. הוא לא
רצה לדבר על כך.
למחרת אמר, שישמח אם אמשיך לחיות איתו אך הוא אינו מעוניין
להינשא כלל.
הרגשתי מאוכזבת כל כך ומנוצלת שהתחשק לי להקיא. התחלתי מיד
לארוז וחזרתי אל אימא.
נשמע פשוט? ממש לא. שנה שלמה כתבתי שירי פרידה קורעי-לב
והרטבתי את הכרית כמו סינדרלה, אחותי לגורל האכזר של מישהי
שהאמינה באגדה ונשארה עם מטאטא ביד ופה פעור: האם שיקר לי
כשאמר שהוא אוהב אותי? ואם אמת דיבר, איך זה שאינו חולם כמוני
על הקמת משפחה, על להזדקן יחד? הלוא הוא כמעט בן שלושים...
אינו רוצה ילדים?
שוב ושוב דיברנו בטלפון ואפילו נפגשנו, רק כדי להיווכח שדבר לא
השתנה בינינו, הקסם ישנו אך הוא עומד להתנפץ בכל פעם שהמילה
"עתיד" עולה על הפרק.
בחלוף הזמן יבשו הדמעות ודהו כתמי האכזבה מעל הלב. תקופה
מסויימת הייתי לבד עם עצמי. לאחר כשנה התחלתי לצאת עם אחרים.
אף אחד לא כתב לי שירי אהבה יפים כמו אלו של ערן. משהו בי נאחז
בהם. האם אני עדיין, באיזשהו מקום, אוהבת אותו, אפילו עכשיו,
כשיש לי חבר מקסים כזה ואהבה חדשה ומבטיחה? לא, אל תגידי
שעדיין...

דנה מפסיקה לכתוב ומנגבת את עיניה שוב ושוב, הדמעות אינן
פוסקות, מרגע שנפרץ הסכר, הנהר עולה על גדותיו. היא נושמת
עמוק, מביטה שוב במראה הקטנה אל תוך הכחול שבעיניה ואומרת בקול
רם: דנה, הוא שייך לעבר. הוא לא משפיע עליך יותר. עברו שש שנים
מאז. יש לך את ליאור עכשיו, האהוב האמיתי, זה שמאוד רוצה בך
ולנצח, החתן האוהב שלך. תירגעי ותשכחי את ערן אחת ולתמיד.

והיא מטפסת על כיסא, נושאת בזרועותיה את החבילה כתינוק בן יומו
ופשוט צועדת איתה החוצה אל שמש הצהריים היוקדת והרחובות הריקים
מאדם, חוצה את הכביש אל עבר המכולה הירוקה המשמשת לאיסוף האשפה
השכונתית ומבעד לדמעות העקשניות היא רואה את הפתקים, המכתבים,
התמונות והשירים נושרים להם כבהילוך איטי פנימה אל בטן
ה"צפרדע", מעטרים את ערמות האשפה היומיומית והופכים להיות חלק
ממנה.

דנה סוגרת ברעש את המכסה וחוצה בחזרה את הכביש. הדמעות כבר
יבשו והשפתיים מתחילות לפזם מנגינה שלא ברור מניין באה אך הנה
באה עימה שלווה גדולה ופתאומית. המים זורמים מהברז אל הידיים
שבכיור והכיור מתמלא ועולה על גדותיו והמים מתחילים להרטיב את
הרצפה ודנה מחייכת לעצמה במראה ושרה עם ריטה ורמי ברדיו בקולי
קולות את השיר ששרה אז במסדרונות בית החולים: "רוצה אותך, כל
נשימה, אהוב שלי, חבר, יודעת שאסור לי לוותר...."




עברו עשר שנים. ערן עדיין רווק ערירי. דנה וליאור נשואים באושר
עם שני ילדים. לא התחדש הקשר ביניהם.



עברו חמש-עשרה שנה. דנה וליאור התגרשו. האהבה מתה.
היכן ערן?
דנה מוסרת שתתקשר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הרבה אנשים
ניגשים אלי
ברחוב ושואלים
אותי, תגיד איך
אתה עושה את
זה?, אני בדרך,
כלל מתעלם, רק
שבאות בחורות,
כשהן באות בדרך
כלל אני מתעורר
ומגלה שאני
ישן.





יוסי עמוס חזה,
מתעורר מעוד
לילה לבן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/05 2:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דפנה דרוקר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה