מי היה חושב שככה יקרו הדברים? בטח לא אני. אני הרי הייתי
בטוחה שאתה ואני זה לנצח, גם אתה היית בטוח בזה, ומשום מה יש
לי הרגשה שאתה עדיין מאמין בזה, למרות שאני כבר בטוחה שזה לא
יקרה. בגיל 16, כמו שני ילדים טיפשים דיברנו על חתונה, זה הרי
מצחיק, רק שמבחינתנו זה היה רציני ביותר.
וזה לא שזה מצער אותי, אני פשוט מבינה עכשיו, מבינה שלא נועדנו
אחד לשני כמו שחשבנו, מבינה שעד כמה שזה יישמע יהיר ומתנשא,
אתה פשוט לא ברמה שלי. זה נשמע כמו איזה סיפור סינדרלה, רק
שהסוף הפוך, כשאני הנסיך שמבין שאתה, סינדרלה, פשוט לא בשבילי.
כי יש לנו שאיפות שונות, והישגים שונים והשקפת עולם שונה.
אנחנו פשוט באים ממעמדות שונים, כמו הנסיכה והצפרדע, רק שסופך
הוא לא להפוך לנסיך, אלא כנראה למצוא צפרדעית משלך, שתתאים לך.
ואני, אולי בכל זאת אני אמצא את הנסיך שלי בסוף.
אני מבינה את כל זה עכשיו, אני רק לא מסוגלת להבין למה? למה
למרות שאני מבינה ויודעת, עדיין בכל פעם שאני נזכרת בפגישה
הראשונה שלנו, בנשיקה הראשונה, בכל הרגעים היפים שלנו ביחד,
אני פשוט לא יכולה לשלוט עליהם, לשלוט על הדמעות שרוצות להתפרץ
בשטף אדיר ומפחיד. שטף של כאב, או של אכזבה, או פשוט של הכרה
במציאות הקשה, שזה היה טוב אבל נגמר, כי זה פשוט לא היה זה.
וזה מוזר, כי איך אפשר להגיד על דבר כ"כ יפה שזה לא היה זה?
נכון שזה נגמר בכאב ודמעות, וסבלתי הרבה כי פגעת בי, אבל השורה
האחרונה היא שכבר לא מדובר בלסלוח, כי יכול להיות שאפילו הייתי
יכולה לסלוח לך, ולהחזיר את כל הזמנים היפים, והאושר שהיה לנו
ביחד, אבל הספק היה נשאר. כי בזמן האחרון, בשבועות האחרונים
שלנו ביחד, פשוט התחלתי לשים לב לדברים הקטנים ביותר. התחלתי
לשים לב לנושאי השיחה שלנו, והבנתי שאף פעם אנחנו לא מדברים על
שום נושא אחר חוץ מהחברים המשותפים שלנו, ועד כמה אנחנו אוהבים
אחד את השני, הפוצי מוצי הרגיל... הרי אין לנו אפילו על מה
לדבר חוץ מזה. אני אף פעם לא אשכח איך באתי אלייך אחרי הרצאה
שהייתה לי באוניברסיטה, ורציתי לספר לך עליה, כי היא השאירה
עליי רושם ממש עמוק, התגובה שלך הייתה צפויה במובן מסוים, רק
שאני לא הבנתי את זה, אמרת לי "למה את חושבת שזה מעניין
אותי?". זה גרם לי לחשוב, לחשוב על דברים שונים, זה היה אחד
הצעדים הראשונים שלי בדרך להבנה, להכרה במציאות.
ועדיין הכאב לא נוטש אותי, כולם אומרים שזה בגלל שזאת הייתה
האהבה הראשונה שלי. אני מראה לכולם עד כמה אני שונאת אותך,
ואני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, ובעצם מנסה לשכנע גם את
עצמי שזה נכון, כדי לא לתת לעצמי לחזור על אותה הטעות שוב, כדי
לא לחזור לזרועותייך.
כי הפעם, הפעם אני אתנתק, מכל מה שהיה בינינו, מכל הריבים ומכל
הרגעים היפים, אני אתנתק מהכל. אבל דבר אחד אני יודעת, אני
יודעת שאני לא אשכח, אני לא אשכח את כל מה שעברנו, אני לא אשכח
את כל מה שחשבנו. אני חושבת שאני רוצה בזה, רוצה לשכוח, אבל
אני יודעת שאני לא אצליח.
מה שכן, אני מאמינה שהצלחתי לגרום לך לשנוא אותי, אני יודעת
שחלק ממני רצה בזאת כדי לנקום, כדי לנקום בך על כל הסבל שגרמת
לי, על כל הפגיעות שפגעת בי. אני גם יודעת שחלק ממני פשוט רצה
לגרום לך להתרחק כדי לעזור לי לעשות את אותו הדבר.
אני יודעת שאתה שונא אותי עכשיו, כי הגבול בין שנאה לאהבה הוא
כ"כ דק, אני גם יודעת שגרמתי לך לסבול, כי זה הגיע לך. אבל
השורה התחתונה היא שבפינה כלשהי בלב, אתה עדיין אוהב אותי,
והפינה הזאת שייכת רק לי, ותמיד תהיה שייכת לי, לאהבה הראשונה
שלך. בדיוק כמו הפינה המקבילה בלב שלי, ששייכת לך, לאהבה
הראשונה שלי, לאכזבה הראשונה שלי.