אהבה. מה זה בכלל? סתם עוד מילה. אבל האמת היא שלאנשים שאוהבים
פשוט יותר קל. כשאתה אוהב מישהו שמחזיר לך אהבה ואתה בטוח שזה
אמיתי ומרגיש בשמיים כל הרע שמסביבך פשוט נעלם מעיניך, אתה
פשוט לא רואה אותו. אבל כשכל הבועה הזו מתנפצת  וברגע אחד כל
הטוב הזה פשוט נלקח ממך, הנפילה כל כך קשה, שאי אפשר לתאר
אפילו גם באלף מילים.
מוזר עד כמה מילים יכולות לפגוע. איך בכמה מילים פשוט כל העולם
שלך מתמוטט, ולא משנה אם אתה מוקף במשפחה שאוהבת אותך, בחברים
שרק מלראות את הסבל שלך בוכים, או בבסט פרינד שמוכנה למות
בשבילך.
וכמה שיש לך הכול, אין לך כלום. כי משהו בתוכך מת, כשהאחד שלך
נעלם. כשאתה מבין שהוא לא אהב כמוך ושהוא מוכן לוותר על הכול
בשביל ה"חופש" שלו. שהוא רוצה חופש ומרגיש כבול, בזמן שאתה
כבול מרצון.
ואהבה ראשונה זה תמיד קשה. פעם ראשונה שאוהבים מישהו, שוכבים
איתו, ומרגישים שאי אפשר להיות יותר קרובים מזה. והוא פשוט
זורק את זה. בכמה מילים ודעה נחושה זורק את הכול.
ולמרות ההבנה שהוא החליט ושזה סופי ושהוא לא אוהב כמוני אי
אפשר להמשיך הלאה. אני משקרת לעצמי שאני מצליחה, אבל אני לא.
אני לא מצליחה לצאת מזה ולא משנה כמה מנסים להוציא אותי מהבור
הזה, שנפלתי אליו. וכמה חבלים שיזרקו אלי אני פשוט לא ארצה
לתפוס אף אחד מהם. כי כלום כבר לא חשוב לי יותר.
והזכרונות פשוט מציפים אותי. למה אי אפשר למחוק אותם? כל פעם
שהמוח שלי פנוי, התמונה שלו עולה, תמונות של שנינו, הטוב שהיה
לי אז. ואז מחלחלת הידיעה שזהו, הכול נגמר ואין יותר. ושהוא
"לא רוצה להיות כבול בשלב הזה של החיים שלו" ושכנראה הכול היה
אשליה אחת גדולה.
ולמען האמת אני פשוט לא יודעת איך או מתי אני אתגבר על זה.
הפגיעה פשוט יותר מדי קשה. כל פעם שאני מרגישה למעלה, כאילו
הכול מאחוריי, אני תמיד נופלת שוב. ואני פשוט לא מצליחה לקום.