בדרך האבנים היו סדקים
ורוח שהיתה פוצעת וקרה.
הייתי צועדת שני צעדים קדימה
אחד אחורה,
ולפעמים עושה את כל הדרך חזרה.
הייתי מועדת, קמה, ושוב נלחמת בסערה
מדלגת בין התהומות
הופכת יגונות ועצב לשירה.
וככה הולכת וחוזרת
בדרך של אבנים קשות, שותקות,
לא ידעתי מתי אגיע אל הסוף
אבל ספרתי את הדקות.
מרץ 2005 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.