זה מספר ימים היא אינה עצמה. ידידנו, בין אם היה שקוע באומנותו
ולא ראה טעם (כן, טעם!) לנבור בזאת, ובין אם באמת לא שם לב,
ניהל עצמו על מי מנוחות. כבר כמה שבועות הם מתראים בסתר, ובריש
גלי מנציח לילה לילה במכחולו: הוא קורן באורה, וזה נשקף מתוך
הבד. העלמה- אמה ואביה, על כל עולמה, עזבוה. שמא לא מצאה טוב
ממנו, או שמא חשה רגש - יש יאמרו - מן הסוג האצילי, שמה יהבה
בו, נאמנה להזיית הדמדומים הזו. אמרנו נאמנה, טוב- צריך גם
הגיון: הייתה נאמנה עד כלות פרט לפרשייה אחת, לכל היותר שתיים,
ולולא הייתם עדיי, לא הייתי מזכירן כלל, כה חסרות חשיבות היו,
והרי היו הדברים, נשכחו. ברם, התחלתי אז אמשיך: היה איזה ערב
אחד, בו לאחר שבטלה פגישתה עם ידידנו, יצאה עם איזו חברה אחת,
ועוד אחת לפאב אחד להשתכר, ואליהן התלווה פלוני מכר של
גיבורנו, אם כי בדרך עקיפה ולא נפגשו כך מעולם. שוב, לא הייתי
מזכיר פרשיה זו, מטעמי צניעות, לולא חוסר האסתטיות שבדבר; כבר
נאמר שאף במשפחות הזהירות ביותר, גדלות עלמות שרוצות לרקוד
קצת. וכי לא מצאה נחמה אצל הצייר? הדבר המפתיע הוא שרצתה לספר
לו על כך במין חיוך נקמני. לא אחת התלונן בפניי שהיה מוקל לו,
אף כי אהבה ללא ספק, אם כי לא היה מוכן להודות בכך בינו לבין
עצמו, לו הייתה חוזרת בוכיה ושברירית אל בין זרועותיו המקבלות
והמוכיחות לאחר הרפתקה שכזו. בעקבותיה הסתכסך עם אחד מידידיו,
וזו העירה, כשאכלה לשובעה אתו "כפיצוי", שבאשמתה לא יישארו לו
חברים. זו המפלה נשכחה, למרות הכל, ברגע הראשון בו הוחזר לה
טוב לבה.
בנקודה זו אולי ראוי לציין דבר מה נוסף. כאשר היה מצייר אותה,
עירומה בפניו, אף לא פעם ראה בה את עצמה: רוצה לומר, היה שב
ומחפש בה את כל הנשים שאהב בחייו, חוברות בגוף שלם. זאת חיפש,
אך נהג לבכא באוזניי שלא מצא. וכי הרגישה בכך? איני יודע אם
תחושת הניכור לא הלמה בה, או שמא הייתה אטומה לו, מחפשת בו את
שחיפש בה. והרי הייתה צפונה לו נשמתה. אף אני יציר נברא.
כשסיים הייתה נפרדת ממנו, אך דרך קבע עשה לעצמו: לא הסיט מבטו
מן הבד. היה עונה במעין רטינה, וזו הייתה הולכת שמוטת כתפיים,
אך בד בבד ברגשות נאצלים ביותר. ברם, לא אחת התלוננה בפניו על
חוסר שימת הלב המכוון.
קבעו להפגש בחצות. בעודו מסדר בקפידה את ציודו, לאחר שלכלך,
בטעות גמורה, אם יורשה לי להוסיף, את פניו המבושמים קלות במי
קולון, מעניק להם ארשת אומנותית ממעלה ראשונה, קיבל את פניה.
היא הייתה לבושה בבגדיה הרגילים, והדבר הפריע לו. אני מוצא זאת
תמוה, הרי בכל מקרה תיחלץ מהם, לכן מה לו אם בגד אדום לה או
לבן, פשוט או מפואר? אותו הערב לא הסירה. הצייר הוא רוח, בלתי
נראה, אולם מן הנימוס להקדיש כמה מלים לתיאורה שלה. היא הייתה
צעירה מאוד, לא יותר משבע-עשרה, לא גבוהה, אף כי לאחר שהעיר
ששיער אסוף הולם אותה יותר (ומאז עד פגישתם האחרונה כך בדמות
זו הפיעה בפניו), נראתה כמעט קורנת. היו לה תווים נאים.
כשהגיעה החלה לחפש מלים, אולם כשנתגבשו, התפרצו בשטף כמעט בל
ייאמן. לא אחזור בדייקנות על מלותיה, שהרי היא איננה משוררת,
והכל יכול להיות מתומצת עד כדי כמה משפטים: פגשה מישהו; הם
יתחילו להתראות; היא מקווה שזה לא יפגע ביחסיהם, שהרי ממילא לא
היה אמור לצפות שמשהו יתרחש, וכו' וכו'... היא אמרה הכל כמעט
בחיוך ארסי, שהפתיע אותו. עם כל משפט זקפה את ראשה יותר, אך
חברנו כאן כלל לא זקף קומתו. הוא התנהג כאילו הדבר אינו לו,
וכי אחרי ככלות הכל אינה אהבת חייו. כך ייחל. כל אותו הערב עמל
בה, ואלוקים שבשמים יודע כמה מאס בתוויה העדינים. והילדה, היא
שיתפה פעולה עד הרגע האחרון, אך כאשר הגיע הרגע לפעול, פעלה.
הוא אחז במבטה ואמר שלום. עתה בעודי מתבונן בעיניך, לראשונה,
אני יודע שזה לנצח, אמר. היא פסעה כמה צעדים ובעינים דומעות
החלה להצטדק ולחפש תירוצים. היה צריך לאחוז בה ולא לתת לה
ללכת. היה צריך, אך לא עשה.

אותו לילה נעור אל תוך האפלה. ציור אחר ציור קרע לגזרים. אני
מודה ומתוודה שאין זה מן הגינונים הגבוהים לשחוק מלוא פינו על
אדם ביגונו. אמת. אך דרוש להודות שעמוק בלבו ידע שהציורים...
אין הוא עושה עוול גדול מדי לדורות הבאים. פרט זה, אין הוא
גורע מן הסמליות שבמעשה, ואין הוא שם ללעג את הכאב הכן ביותר
שחש.