לפעמים בלילה אפשר לשמוע אותו צועק מתוכי,
כי לילה הוא סופו של עוד יום שעובר,
וההוא שבפנים,
יודע שרק זמן מפריד בינו לבין הסוף.
עוד חתך ועוד חתך בעור,
עד שכבר לא יישאר ממנו כלום,
אולי תמונה באלבום משפחתי.

מישהו פעם חשב על זה בכלל?
בשביל המבוגר שיום אחד יצא ממני,
צריך למות ילד, אני צריך למות.

אתם בכלל מדמיינים לכם שעוד כמה שנים,
יהיה בתוך הקליפה הזאת מישהו, שהוא לא אני?
מישהו שאם תשאל אותו מה השעה, הוא יענה לך בדיוק,
ואפילו יחייך בסוף ויאחל לך המשך יום נעים.

אם תשאלו אותי מה השעה, אני אשנא אתכם,
כי זה יזכיר לו,
להוא שבפנים, שהזמן הולך ואוזל.
הוא שונא לזכור את זה.

ובכלל, אין לי שעון.