מיין ישבה לבדה בתא הרכבת. הרוח בידרה את שערה השחור והארוך,
ועיניה תרו את השדות הרחבים והיערות הסבוכים שחלפו מול עיניה
במהירות.
היא גמעה בעיניה השחורות כל פיסת שמים בוהקים וליבה ריצד
בעליזות בהתרגשות האופיינית של תחילת השנה.

היא חיכתה לרגע הזה כל החופש.
היא לא יכלה לסבול את האפרוריות הקודרת של העיר.
את הרעש הבילתי נסבל של התנועה בחוץ, ובעיקר את הצעקות של
ההורים שלה אחד על השני-זה נראה כאילו זה יימשך לנצח.

אבל עכשיו אין שום דבר שיוכל לדכא אותה יותר. היא חופשייה!

דמותה של טירת הוגוורטס המפוארת עלתה במוחה. על כל צריחיה
הגבוהים, גרמי המדרגות המפותלים, המדשאות הרחבות, מגרש
הקווידיץ' וחדר השינה החמים שלה.
הכל העלה בה זיכרונות נעימים שגרמו לה להרגיש כאילו היא שוכבת
עכשיו מתחת לשמיכת הפוך החמה שבוודאי מחכה לה בחדר השינה, ולא
יושבת בתוך קרון רכבת קר מנסה להתכרבל במעיל הדק שלה.

בזמן שמחשבותיה נודדות החל לרדת גשם שהתדפק בחוזקה על החלון.
רעמים עמומים נשמעו מרחוק, והמנורות שברכבת הודלקו.
מיין שרלוט מרפי היתה מאושרת כמו שלא היתה הרבה זמן.

העובדה שהיא חוזרת לבית הספר, למקום שמוצף בדברים שהיא כל-כך
התגעגעה אליהם במהלך הקיץ החם והמייגע גרמה לה נחת.

היא ישבה בשקט, מקשיבה למוסיקה של הגשם המרקד על החלון כשהיא
שוקעת במחשבות על השנה החדשה.
שלפתע היא שמעה את דלת התא נפתחת, היא סגרה את עייניה בכבדות
והביטה לכיוון דלת התא.
לפני עייניה נתגלה סוורוס סנייפ ידידה משנות לימודיה
בהוגוורטס.
היא נורא שמחה לראות אותו מכיוון שלא דיברה איתו במהלך כל
החופש.

סנייפ רכן לכיוון הספסל מולה, היה עליו את המבט פנים הרגיל
והשקוע  כאילו מסתכל על מעמקי מחשבותיה של מיין.

מיין חייכה אליו וקמה כדי לעבור לשבת לידו.
היא מעדה על מזוודתה מפילה בדרך את הכלוב של צ'רמינג הינשופה
שלה.
סוורוס גיחך מאחוריה וקם לעזור לה.
"זה בהחלט היה מבדר" הוא אמר עדיין מגחך.
"שתוק!" היא אמרה, לקחה את ידו המושטת והתנפלה עליו בחיבוק,
כצפוי הוא לא החזיר לה חיבוק אבל הוא נתן לה לחבק אותו בלי
התנגדות וזה הספיק לה.
היא תמיד הרגישה קירבה מסויימת אליו, אומנם הם לא היו דומים
באופיים אבל בתור ידיד היא נהנתה מחברתו.
הם התקרבו בזמן הממושך ששהו שניהם בספריה. היא ניזקקה נואשות
לעזרה ממנו בשיקויים ואחרי מאמצים רבים הצליחה להשיג אותה, הוא
בהחלט לא התלהב לעזור לגריפינדורית, אבל כשנתנה לו להתחיל לדבר
על השיקויים שלו הוא לא הפסיק.
הוא נראה שלוו ורגוע כשהוא היה מדבר על זה ולא נרגז או עצבני
כמו תמיד.

לאחר זמן מה של העברת חוויות מהחופש נפתחה שוב דלת התא והפעם
ניכנסו סיריוס וג'יימס ומאחוריהם רמוס ופיטר (שמיין החשיבה
אותו כ-ניגרר ומזדנב!)
היא הרימה את מבטה כלפי מעלה וקמה מהספסל ורכנה לחבק את חבריה
הטובים שגם איתם לא דיברה בכל חופשת הקיץ.
ג'יימס, סיריוס ורמוס שמחו לראותה שוב ואז גילו שאיננה לבדה
וסוורוס סנייפ נוכח שם...
סיריוס נדרך מיידית והוציא את שרביטו, כך גם ג'ימס וסנייפ.
"סניוולס!" ירק ג'ימס.
סנייפ צמצם את עיניו והסתכל על סיריוס וג'יימס בתיעוב טהור,
"פוטר" ירק סנייפ בחזרה.
חיוכו של רמוס דעך והוא הסיט את מבטו הצידה, לעומת זאת, חיוכו
של פיטר התרחב ברעב פתאומי.
מיין קמה במהירות ונעמדה באמצע בחוסר תועלת, היא ידעה שבמצבים
האלה אף אחד לא הקשיב לה, או התייחס אליה.
"כדאי שתעיף את הפרצוף המכוער שלך מפה, סניווי, לפני שנהפוך לך
אותו ליותר מכוער, אם זה אפשרי כמובן" אמר סיריוס ברשעות שמיין
תמיד התפלאה שקיימת בו.
"די" היא ניסתה פעם נוספת לגרום להם להפסיק לריב, אבל כצפוי הם
התעלמו ממנה לגמרי.
"איך עבר עליך החופש בלק? נהנית? או שאמא שלך לא הרשתה לך?"
סנייפ אמר בבוז.
סיריוס התעצבן וכיוון את השרביט שלו לכיוון פניו של סנייפ.
לפני שסיריוס הספיק לנשום מיין כבר עמדה על רגליה בין פניו של
סנייפ לשרביטו של סיריוס,
"או שתפסיקו או שתצאו מכאן!" היא הפצירה.
סנייפ הוריד את עיניו מסיריוס ופנה אל דלת התא
"במילא התכוונתי ללכת" הוא אמר בשקט ויצא מהתא.
מיין הביטה אחריו בדאגה, בעוד הקונדסאים התיישבו על הכסאות שלא
היו תפוסים בחפציה של מיין.
"מזל שהוא הסתלק, לא הייתי סובל עוד שניה אחת איתו באותו התא"
אמר ג'ימס בזעף.
מיין תקעה בו מבט נסער,
"נמאס לי מזה! אתם לא יכולים להניח לו פשוט?!" היא אמרה.
"היא צודקת, אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים!" רמוס אמר וחיוך קל
הפציע על פניו.

הם ישבו בתא בשקט מוחלט פרט לגשם ולרעמים שבחוץ, עד שדלת התא
נפתחה בשנית.
הפעם המכשפה עם עגלת הכיבוד, גברת ליפשיץ, עמדה בפתח.
כל יושבי התא צחקקו בצחוק אילם למראה המכשפה העגולה, שחבשה
כובע נוצות ענקי שגרם לה להיראות כמו מן ציפור גדולה ומוזרה.
גברת ליפשיץ חייכה אליהם בתגובה, מציעה להם מכל הטוב שיש
בעגלתה.
כולם קמו בבת אחת והושיטו את ידיהם לעבר העגלה המלאה בממתקים.
בעודם אוכלים את הממתקים נתגלתה לה טירת הוגוורטס, מבעד לגשם
הזלעפות התגלו להם אט אט  צריחיה ומגדליה הגבוהים של הטירה
הענקית.
כולם נצמדו לחלונות והביטו אל הצללית ההולכת וגוברת של הטירה
(מיין יכלה להשבע שראתה את סיריוס מעביר את ידו על ישבנו של
רמוס).
כולם החלו להתארגן לירידה מהרכבת. מיין לא הצליחה להסתיר את
החיוך שהופיע על פניה לפתע.

בחוץ הגשם ירד במרץ, והם היו ספוגים במים ברגע שרגלם דרכה
בחוץ.
הם התקדמו לעבר הכירכרות חסרות הסוסים, מנופפים להאגריד שהוביל
את תלמידי השנה הראשונה אל עבר האגם.
"אף פעם לא הבנתי למה תלמידי השנה הראשונה צריכים לעבור דרך
האגם" אמר רמוס בהרהור.
"אולי מקווים שהם יטבעו" אמר סיריוס.
"לא... נראה לי שפשוט רוצים להתעלל בהם קצת" הוסיף ג'יימס.

מבעד לכל ההמולה, חמישתם נדחסו לתוך אחת הכרכרות.
פיטר עדין כירסם את השוקולד שלו וסיריוס ניסה לחטוף לו את זה.
ככל שהתקרבו האור התחזק, והטירה גדלה.
הם כבר היו בשערי טירת הוגוורטס, מלא מזוודות וכלובים שיצאו
מתוך הכרכרות חסרות הסוסים, מצאו את עצמם נכנסים לטירה.
הם התקדמו לעבר האולם הגדול, שם הם מצאו את מקומם בשולחן
גריפינדור, רטובים אך מרוצים. סיריוס וג'יימס מיד החלו בהעברת
חוויות עם כל מי שהיה מסביב, מיין ישבה בשקט והקשיבה להם.
"...כן, טוב, זה באמת היה קצת קשה אבל אני שמח שאני לא צריך
לסבול את המשפחה המעצבנת שלי יותר".

"מה קרה?" מיין שאלה.
"לא סיפרתי לך?" סיריוס אמר בפליאה.
"אני לא גר שם יותר! ברחתי, אני גר אצל ג'יימס עכשיו, היה לי
מספיק מהחלאות האלה" הוא אמר במרירות.
מיין עמדה לברך אותו אבל אז חבורה של בנות צווחניות התערבו
והחלו להתחנף בגלוי אל סיריוס.
"לפעמים סיריוס יכול להיות פשוט פוץ מושלם..." היא מלמלה
לעצמה.
רמוס חייך אליה חיוך מתנצל ובדיוק באותו רגע פרופסור מקגונגל
נכנסה לאולם עם מצנפת המיון ושורה של תלמידי שנה ראשונה
מפוחדים מאחוריה.
האלם הגדול השתתק כמעט מיד. כל יושבי השולחן בחנו את התלמידים
החדשים במבטים בוחנים.
"זה נראה לי ילך לסלית'רין" לחש לה ג'יימס, והצביע על תלמיד
קטן וזועף שעמד בקצה השורה.
המצנפת פצחה בשיר שלה (שתמיד גרם למיין לפלוט ציחקוק מהמחשבה
על מצנפת שמלחינה שירים) וכשסיימה החלה במיון.

"מקלגן, אליס" קראה מקגונגל מגליל קלף שהיה בידה.
וילדה קטנה ובלונדינית צעדה קדימה, וחבשה את המצנפת שנפלה על
ראשה וכיסתה אותו.

"רייבנקלו!" צעקה המצנפת אחרי זמן קצר.

לאחר כעשרים דקות הסתיים המיון (תחזיתו של ג'יימס לא התממשה
והילד הקטן שובץ בגריפינדור).
דמבלדור נעמד על רגליו לבסוף ("סוף סוף" צייץ פיטר).
"יש לי רק דבר אחד להגיד לכם - בתאבון!" אמר דמבלדור בעודו
מחייך ובוחן את התלמידים סביבו.
עשרות צלחות התמלאו באוכל לפתע ואנחות רווחה נשמעו מכל עבר.
מיין החלה למלא את צלחתה בתפוחי אדמה וסלט, ואכלה בתאבון.
היא העיפה מבט לעבר השולחן של סלית'רין כדי לראות את סוורוס
יושב ליד לוציוס מאלפוי בפרצוף זועף.
פרץ של אשמה עבר בה והיא החזירה את מבטה אל צלחת האוכל.
"....אתה לא נראה כמו בת!" אמר רמוס מצחקק.
"כן אני כן!" אמר סיריוס "וחוץ מזה השיער כל הזמן נכנס לי
לעיניים!"
"השיער שלי יותר ארוך משלך - ואני לא נראה כמו בת" אמר רמוס
"אין שום סיבה שתגזור אותו" הוא סיים.
"אוח שיהיה!" סיריוס נכנע.
רמוס חייך בשביעות רצון. מיין ידעה שהסיבה האמיתית שרמוס לא
רצה שסיריוס יגזור את השיער היא שרמוס אהב את זה ככה.
היא תמיד חשבה שמשהו הולך בין השניים האלה, עוד מהשנה השנייה
שלהם.
והתברר שהיא צדקה, בשנה שעברה היא ראתה אותם מתנשקים בלהט על
הספה בחדר המועדון.
היא הלכה כמובן לברר אצל ג'יימס לפני שקפצה למסקנות, והוא אישר
לה את זה.
קימתו של דמבלדור בשנית קטעה את חוט מחשבתה.
"עכשיו שאכלתם ואתם רגועים, יש לי כמה הודעות: דבר ראשון
ברוכים הבאים לתלמידינו החדשים, עליכם לדעת שהכניסה ליער הסמוך
לטירה אסורה בהחלט, וכמו כן היציאה להוגסמיד היא רק מהשנה
השלישית ומעלה. ודבר שני ברצוני להודיע שהשנה נפתח בסדרת נשפים
לשנה הרביעית ומעלה כפרויקט ניסיוני, על כן נדרשתם לרכוש
גלימות טקס, ונודיע לכם על כך בהמשך השנה".

התלמידים החלו לעזוב את האולם, אט אט האולם הלך והתרוקן חוץ
מתלמידי השנה הראשונה אשר היו צריכים לחכות שהעולם יתרוקן ואז
יוכלו לעלות לבתים.

מיין, רמוס, ג'יימס, סיריוס ופיטר הלכו לעבר המדרגות הנעות
ועלו לחדר המועדון.
חדר המועדון היה כרגיל חמים ומעלה זיכרונות טובים, האח דלקה
והפיצה אור חמים לחדר, והספות היו שלוות וקול רגיל של תלמידים
העסוקים בעצמם הפציר שמחה מסוימת בחדר.

חמשת התלמידים של שנה שישית רכנו לעבר הספות שליד האח, היה להם
סדר מסוים שכל אחד ידע שם את מקומו.
הם התיישבו והחלו לפטפט על מעשיהם בחופש.
סיריוס השחצן כמובן חזר על סיפור בריחתו מהבית.
ג'יימס תרם לו וסיפר על מעשיותיהם בחופשה, שעברה להם די טוב.
פיטר זלל עוד צפרדע שוקולד ורמוס הקשיב גם הוא לסיפורי ה"אלף
לילה ולילה" של סיריוס וג'יימס.
מיין לעומתם הייתה שקועה מאוד במחשבות היא בקושי הקשיבה למה
שמתחולל בשיחה, עד שלפתע ג'יימס עצר אותה ממחשבות בשאלה: "איך
עברה עלייך החופש?"
מיין כאילו התעוררה מחלום מצמצה בעיניה ושאלה אותו: "מה
אמרת?!"
"שאלתי, איך היה לך בחופש?"
"אמ... היה לי טוב... אבל אני שמחה לחזור לכאן ולראות אותכם.
היה לי יותר מידי שקט ומשעמם. כי אני לעומת אנשים אחרים פה לא
ברחתי מהבית או שיגעתי את השכנים!"
סיריוס העלה על פרצופו חיוך מאוד מתגאה והסתכל תוך כדי על רמוס
שהפנה את פרצופו לגבי הרצפה.
"אתה מנסה לקרוא משהו ממעמקי הרצפה רמוס?" ג'יימס שאל בצחקוק.
רמוס הסתכל על כל הנוכחים בייניהם ואמר "לא... אני פשוט
עייף... לילה טוב לכם..." ותקע מבט עמוק בסיריוס.
והוא נעלם לפני שהספיקו להחזיר לו 'לילה טוב'.

לפתע קבוצה של תלמידי שנה שבעית הגיחו מפינה בחדר המועדון,
קראו בשמחה ונתנו כיפים לסיריוס וג'יימס.
"מה קורה בנאדם?" קרא אחד מהם שניראה גבוה ומוכר. זה היה
בוסון, הוא היה זה שהשיג להם  משקאות עם אלכוהול שנה שעברה
מפני שהיו קטינים. וגם חוץ מי זה היה להם קשרים.
היא זוכרת אותם מפני שהיא הייתה נוכחת בכל הפעמים שהם היו
שיכורים.
והיא עזרה להם להגיע חזרה להוגוורטס יחד עם רמוס.
הם התחילו לדבר.
אז מיין החליטה שהגיע הזמן שתלך לישון.
מיין החלה לצעוד לכיוון חדרי הבנות, בעוד סיריוס וג'יימס קראו
מאחוריה 'לילה טוב'.

מיין המשיכה ללכת לכיוון חדרי הבנות ופגשה שוב את ידידותיה
לחדר.
והן עצמן היו באמצע שיחה על מה שעשו במהלך החופש ועל כמה
שהבנים השתנו במהלך הקיץ.
מיין רק הלכה החליפה פיג'מה והלכה לישון, היא הייתה עייפה מידי
בשביל שיחות נוספות.