הם היו שניים
הם רקדו יחדיו, יכולת לראות את האהבה שהם רכשו אחד לשני
זה נראה כאילו מחווה
של צעד קדימה שניים אחורה וכל פעם אחד לצדדים
זה היה יום הנישואים שלהם
הכול נראה נוצץ ואמיתי כל כך
זה נצץ בצבעים של שיש לבן, כאילו השנה שעברה לא הייתה קשה כלל
וכלל. לא היו ריבים ולא צעקה
הוא אפילו התנהג כאילו אף פעם לא הרים עליה יד
והיא נראתה כאילו היא כבר לא פחדה

הילדים שיש להם במספר שלושה, נראו עצובים. הם לא הבינו למה אבא
ואימא כבר לא רוקדים
והכל סביבי בכו היה כה נוצץ, היה כה חזק

והם רקדו כאילו הטמינו ראשם באדמה ולא התייחסו למה שקורה מסביב

והוא אפילו התפלא למה כל צעד שנלקח מרגיש כאילו הוא הולך על
עננים
והיא אפילו לא ידעה שהוא בכלל יודע לרקוד

הכול נראה כמו מעין סיפור אגדה
כמו טרגדיה יוונית שהיא כל כך אהבה  
היא נזכרה בהן אחת אחת
אליאדה ואפילו באנטיגונה

ההרגשה הייתה שהם ריחפו להם לאט
ושזמן שם לא שלט

היא לא זכרה יותר מאיפה היא באה

הוא לא זכר את הריב שהיה במטבח
הוא לא זוכר את ארוחת הערב שהיא בישלה
הוא לא זוכר את הסכין הכסופה

הם רק רקדו. זה נראה כמו וואלס
יכולת לראות את האהבה שהם רכשו אחד לשני  
אז הם היו שניים
הם רקדו והכול היה נוצץ בצבע לבן של שיש