באותו היום הלכנו ברחוב, ממש קרובים אחד לשני. את סיפרת לי על
דברים שעוברים עליך ואני, אני לא ממש הקשבתי, הייתי שקוע בכל
מיני הרהורים שעברו לי בראש.  מדהים על כמה דברים אני יכול
לחשוב בבת אחת. בין היתר, הייתי שקוע בך, בשיער השחור החלק
שלך, העיניים החומות-צהובות האלה שלך, הגוף הכמעט מושלם שלך-
חוץ מנקודת חן מעצבנת שיש לך על היד, ליד המרפק. אני מוצא את
עצמי בוהה בה יותר מדי פעמים, כועס עליה- על כך שהיא החליטה
שהיא נתקעת בדיוק שם ולא הולכת לחפש לגוף אחר.

אני זוכר איך הלכנו ברחוב, לא זוכר לאן רצינו להגיע. כנראה
למרכז לקנות כמה דברים. במקרה פגשתי אותך בדרך- ראיתי אותך
והצעקתי "הייי.... בובית!!" ורצתי לכיוון שלך. את הסתובבת,
במין פוזה כזו של נסיכה שנעקרה מהארמון, מסתכלת לראות מי האדם
שצועק לעברה. ממש כמו סיפור ישן מהאגדות, בשחור לבן... רק
שהנסיכה לא הייתה נסיכה, והנסיך בכלל לא התקרב להיות נסיך
והארמון- היה דומה יותר לחנות מכולת חדשה במרכז השכונתי.

את המשכת לספר לי איך הוא פגע בך. איך, כשאת נמצאת איתו את
חושבת על בחור אחר, שאת אוהבת. ניסיתי לסחוט ממך מיהו האחר,
יחיד הסגולה הזה, אם אפשר לקרוא לזה כך, שהתאהבת בו ואת לא
יודעת מה לעשות. כל זה היה באופן טבעי, ממש כמו שלא הייתי מודע
לכך שאני מדבר... שקוע בעולם משלי, בעיניים שלך- בנקודת החן
המעצבנת :]. אני זוכר שכששאלתי אותך מי הבחור הזה, בר המזל- את
הסתכלת לעברי, אחרי דיי הרבה זמן שלא יצרת קשר עין, הסמקת קצת
ולא ידעת מה להגיד. אחר כך, את התחלת להגיד שאת לא אוהבת לספר
סודות כאלה לאנשים, בין אם הם סתם אנשים ובין אם הם החברים הכי
טובים שלך. כנראה שעד היום אני חי באשליות. עברו רק כמה ימים
אבל, זה לא יוצא לי מהראש- שיש סיכוי שאני בר המזל. אבל, מי
בכלל תרצה אחד כמוני.

אני, ישר מתוך אינסטינקט, אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש
באותו הרגע שסיימת לדבר. יכול להיות שזה דיי הסגיר אותי- כי
הייתה לי מין הרגשה מוזרה כזו שאני מסמיק גם כן, אתם יודעים-
תופעה נורמלית של נער שמדבר עם הבחורה שהוא אוהב, והיא לא
יודעת שזו היא. הדבר הראשון שעלה לי לראש באותו הרגע, הדבר
הראשון שאמרתי היה משהו כמו
"בטח הבחור הזה ממש מיוחד, כדי שאת תתאהבי בו. הוא צריך להיות
ממש בנאדם מדהים כדי שאחת כמוך תשים את העין [המדהימה] שלך
עליו לא כל שום בחור אחר"
אני לא זוכר מה זה היה בדיוק, אבל זה היה משהו בסגנון. אחרי
זה, היא הסמיקה שוב, השפילה את המבט ועד שהגענו למכולת, שררה
שתיקה חודרנית כזו- כל אחד הרהר והיה שקוע במחשבות שלו. בטח
היא דמיינה את הבחור הזה, את החיים שלה איתו- כי אני יודע שזה
מה שאני דמיינתי.

אחרי שחזרנו מהמכולת, ליוויתי אותך הביתה. אני לא זוכר אם זה
היה עד הדלת או עד החצי- לא שזה באמת משנה. לדעתי, כנראה זה
היה עד הבית- כדי לסחוט עוד כמה רגעים איתך, מושלמת שכמותך. את
אמרת לי לילה טוב ונישקת לי על הלחי. זה לא אמר כלום- אנחנו
עושים את זה כל בוקר בבצפר. אבל, רציתי שהרגע הזה יימשך כמה
שיותר- כדי שאני אוכל להתענג על המגע שלך כמה שיותר רגעים
קטנים שמעלים לי חיוך- בכל פעם שאני נזכר בך.

הלכתי לשון, את לא היית איתי.
קמתי בבוקר, את לא היית לצידי.
כשהלכתי לבצ'פר, לא עשינו את זה ביחד.
וגם בבצ'פר לא היית, כנראה שהיית חולה או משהו.

ועכשיו... גם עכשיו את לא איתי,
לך יש מישהו אחר, שניים אחרים.
אחד בפה ואחד בלב. מי יודע, אולי אני נמצא לך בלב.
אבל, אני לא מתכוון להעיז ולשאול- זה יותר מדי קשה.