עוד סיגריה, מוציא עשן בחוסר חשק,
שיחות ארוכות ריקות מתוכן, מבט אטום, עיניים מזוגגות, זה לא
באמת שם.
אני צוחק כשצריך לצחוק, בסיומם של משפטים שמציגים לי מהות, אין
לי מהות, מחייך את אחד מאותם חיוכים עצובים בהבנה. אין לי מושג
מול מה אני עומד. נוגעים הרבה, מחבקים הרבה, אני אוהב אותך.
אני צריך לאהוב, כי נוח לי, את לא עוזבת אותי להירקב לבד, יש
לך את הפסיכוזות שלך ואת משלימה את הפחדים שלי. לא אכפת לי שאת
מזייפת, לא אכפת לך שאני מכה לפעמים.
את לא מוציאה ממני שום רגש, אנחנו מבוססים על אדישות מתמשכת.
אנשים לא מחפשים אהבה, הם מחפשים מישהו להיגמר איתו, זה שישלים
עם המגרעות שלהם, שיעלים עין מחוסר הודאות, שיקנה את השקרים,
שיאמין בשונות שלהם ביחידות. האחד שיגרום להם להרגיש טוב עם
עצמם עם כל החללים, ישווה להם הרגשה של חיים. אהבה זו רק מילה
יפה להמון תלות ופחד.
יצאנו מהמעלית ואמרתי לך שאת מיוחדת, שיקרתי, גרמתי ללב שלך
לרטוט, שכבנו באותו הלילה, כשהסתכלתי עלייך בבוקר ידעתי שאת
כבר לא תלכי.
ואת עדיין פה, ויתרתי על עצמי כדי שלא תוותרי עלי.
אני קם מתלבש ויוצא, אחזור כשתשני... נשכב לצידך, מביט בך מספר
דקות ונרדם. זה לא שאת יפה, את פשוט שלי. חלק ממני, מייצגת את
הכלום שאני, ההפסדים שלי, הניצחונות שלי, הכל מסתכם בך, גוף
שברירי עיניים מתות, שוכבת לידי במיטה. ידעתי ללחוץ על כל
הנקודות הרכות שלך עד שהפכת אני.
הכרנו בבר, בתקופה שאת עוד חייכת ואני עוד השתדלתי, הזמנתי
אותך למרטיני הצעת לי סיגריה, אני לא מעשן, חייכת, "כולם
מעשנים בסופו של דבר". נשברתי.
היית כנה, זרקת לי את האמת בפרצוף, מטונפת כמו שהיא, עצובה,
מזעזעת בלי שום ניסיון לייפות בלי שום מטרה להגן, בלי טיפת
רגש, ואולי זה הייתי אני שניפץ כל שבריר של תמימות מחייך.
אחת בלילה, אני לא נרדם החיים עוברים לידי, אלו השעות שמשמעות
החיים מכה בך ואתה מנער אותה מעליך כסתם מחשבה טורדנית זה חוסר
העניין לעשות משהו משמעותי עם חייך מלבד מה שמצופה, אתה קם
מתלבש שותה קפה מדבר עם אנשים על כלום, את מה שמטריד אתה שומר,
לבד עם הפחדים שלך עד שכבר בא לך להקיא את הנשמה רק להוציא
טיפה של רגש רק בשביל לא להיות אפטי לצעוק שמישהו יציל אותך,
ואז את באת. ואני ויתרתי. התשישות ניכרת מעיניי, זו הפעם
הראשונה שאני מביט בך באמת, ורואה, לא את שרציתי לראות אלא
אותך, האמיתית, המשוסעת המרוטשת חסרת הילדות. אני מלטף לך את
הגב, את הבית הנטוש שדייריו עזבו מפחד שיתמוטט עליהם.
את חדר ההמתנה של חיי, זעם עצור בתוכי...  אוספת בשתיקה את מה
שהשלכתי עלייך, ריקנות, בדידות, עייפות, ייאוש... רק כדי שאוכל
להתבונן בך אחר כך ולראות את עצמי. האמיתי המכוער, בלי הקלות
בלי הנחות, את שוב לא מייפה דברים.
את מסתובבת אלי, ספק מתוך שינה לוחשת "אני אוהבת אותך..", זה
מרגיש אמיתי ואני נחנק, את אפילו לא מחכה לתשובה, המון דברים
רצים לי בראש, כמו הפסקה גדולה רעש ומליון ילדים צועקים, ורק
ילד אחד שעומד לבד ושונא. את שוקעת חזרה... את, רצופת
הדיכאונות, הפרנויות, הזיופים, השנאה העצמית, נוטעת בי הרגשה
שטעיתי, את כן. היית, ותמיד תהיי, מיוחדת. שלי.