הנסיעה לאלפיר ארכה כעשר דקות. נהיגה מטורפת בעיניים חצי
עצומות.
כאב הראש איים לפוצץ את ראשי לחתיכות, אבל הכאב שבפנים לא שכך
גם כן ומשך את תשומת לבי בכל רגע נתון.
אם מישהו יגיד לכם שלהטביע כאב באלכוהול עוזר... אל תאמינו
לו.
קולות הסירנות והאורות המהבהבים של הניידות סימנו לי את מיקומו
של האירוע והעירו אותי במקצת.
צריך להיות ממוקד.
ההתגודדות הרגילה של כמה עשרות תמהוניים מסביב והשוטרים
הצעירים שהובאו כדי לפזר אותם, מנעו ממני לחנות קרוב לאירוע.
עצרתי את המכונית ויצאתי ממנה, יותר נכון התכוונתי לצאת, רגליי
כשלו. באופן אינסטינקטיבי תפסתי את הדלת, מייצב את הנשימה של
עצמי, מנסה למנוע מהאדמה להמשיך להסתובב.
אין לי מושג כמה זמן עבר עד שהצלחתי לפקוח את העיניים ולא
להרגיש בחילה, בחזרה מהירה למציאות מצאתי את עצמי תלוי על הדלת
בעודי מחבק אותה בחוזקה.
עזבתי אותה באיטיות כדי להיות בטוח שאוכל לעמוד בכוחות עצמי.
התחלתי ללכת לכיוון הניידות, מפלס את דרכי בין ההמון הסקרן.
"עצור!"
הסתובבתי באיטיות לכיוון הקול. בחור צעיר כבן עשרים לבוש במדי
משטרה סימן לי עם האלה שלו.
הנדתי בראשי והמשכתי ללכת לכיוון האורות המהבהבים.
"אמרתי לך לעצור!"
תפיסה מאחורה, שניים מהם.
ניסיתי להשתחרר.
"תעזבו אותי..." הייתי חלש מדי בשביל אחד מהם ובוודאי לשניים.
"מה קורה פה?", קול נשי נשמע מעל למהומה.
"גברתי, השיכור הזה ניסה להגיע לניידות." קול מצד ימין.
"תן לי להסתכל עליו." שוב הקול הנשי.
משהו שהתעורר בתודעה שלי. "ורוניקה?" שאלתי חלושות.
"אלכס?", אמרה בקול מופתע, "תשחררו אותו מיד!"
הם עזבו אותי בבת-אחת, חשבתי שלא אוכל להחזיק את עצמי עומד,
התנודדתי קלות אבל נשארתי על הרגליים.
"אתם לא יכולים להבדיל בין שיכור לחוקר?!", הכעס בקולה היה
עצום. היא הפנתה אליהם את עיניה הירוקות באש יוקדת. אותו מבט
לא פסח עליי, היא כעסה גם עליי.
"גברתי, אני-"
"המפקדת בשבילך!" קטעה אותו.
"המפקדת, אני אמרתי לו לעצור, הוא לא ציית...", גמגם הבחור
משמאל.
"כי לא הייתה לו סיבה לציית. הוא עכשיו האחראי על האירוע
הזה!", הכעס מתחיל לשכוך קצת אבל התקיפות בקולה הורגשה.
"אני מה?"
"אתה האחראי פה."
לא... לא... אני לא יכול, פשוט לא יכול... לא יכול."
נגיעה ביד ימין שלי העירה אותי.
"אלכס, אתה בסדר?", קול מודאג.
"הא? אה... כן", עניתי.
"אתה לא נראה ככה".
פתאום כל המצב הכעיס אותי. אסור לי להיראות חלש ככה, ועוד
עכשיו כשאני אחראי על המצב.
נשמתי עמוקות, מסתובב אליה ובכל הבטחון שהיה בי פניי אליה.
"אין זמן לשטויות ורוניקה. את צריכה לעסוק במקרה ולא במה
שמסביב. ואת גם היית צריכה לתדרך את הפועלים תחתיך", מצביע
בראשי לשני הצעירים שעדיין עמדו מאחוריי.
"תחזרו לעבודה!", צעקתי עליהם.
הם מיהרו להימלט וחזרו להזיז את ההמון והכתבים שבאותו רגע
התחילו להגיע.
המבט של ורוניקה התחלף במהירות מדאגה לפגיעה ומפגיעה לנחישות.
"עכשיו... מה לכל הרוחות קורה פה?", שאלתי בנימה כעוסה.
"רצח. בחורה צעירה כבת שמונה עשרה. זהותה עדיין לא ידועה", היא
דיברה בזמן שהתקדמנו לזירת הפשע.
"צלצלנו אליך ברגע שהוזעקנו, באופן מיידי בלאק אמר שאתה האיש
בשביל העבודה הזו. שאתה אחראי".
בלאק... הוא אהב לשים אותי במקרי רצח... ארבע שנים שהוא לא עשה
את זה.
הגענו. מתכופפים מתחת לסרטי המשטרה כדי להיכנס.
המבנה היה כולו רעוע והסריח מעובש.
העיניים שלי היו צריכות להתרגל לחושך המוחלט שבפנים. היא
הובילה אותי לכיוון הגופה. מקור הרחש.
שם, שעון כבר מעל לגופה , חיכה לי סאם.
הוא הרים את ראשו ובתנועה זו בפעם הראשונה ראיתי את כל הגופה.
"הגעת מהר", ציין ביובש.
"מהר ככל שיכולתי", עניתי בטון חסר רגש בעצמי.
סאם נראה עייף, שיערו השחור דבוק בקווצות למצחו המיוזע.
הוא חייך אליי חיוך עייף, "אז מה... אתה שוב המפקד?"
החזרתי לו חיוך עייף באותה המידה.
"אז מה יש לנו פה?", מתכופף לידו ומביט בה.
היא שכבה על הבטן ופרצופה כלפי הרצפה. שיערה הג'ינג'י היה
מכוסה בוץ וענפים קטנים אבל עדיין בהק. בגדיה היו קרועים במספר
מקומות, בחלק מהקרעים היו סימני דם.
"היא נגררה לפה", ציינתי בפני סאם.
"נראה ככה", ענה.
"הפכתם אותה כבר?"
הוא הסתכל עליי ממצמץ, "לא... חיכינו לך".
"אז צריך להפוך אותה. מפה אי אפשר לזהות במדוייק מה הרג אותה
ובמיוחד לא את הזהות שלה", אמרתי את הדברים שהיו ידועים כבר
לכולם.
הסתכלתי על סאם.
הוא הנהן.
התחלנו להפוך אותה באיטיות.
נשמעה התנשפות מאחוריי. ורוניקה. היא יצאה במהירות מהחדר.
החזרתי מבט לגופה.
הדבר הראשון שראיתי היה את פניה. פניה העדינות. פני מלאך.
עיניים עצומות. אפשר היה לחשוב שהיא ישנה.
סירבתי להוריד את המבט הלאה, אבל הייתי חייב.
הכל היה בסדר עד הבטן.
שם... שם הייתה כבר ברורה סיבת המוות.
כל חלל הבטן היה חתוך וכל האיברים הפנימיים הוצאו משם.
עצמתי את עיניי דוחף את גל הבחילה שאיים לתקוף אותי.
סאם נענע אותי, גורם לי לחזור למראה המצמרר.
"אלכס, תסתכל פה...", מסמן על צווארה.
נראו שם סימנים כחולים המעידים על חניקה. או שחנקו אותה ואז
ביצעו את המעשה המזוויע או שאלה סימני מאבק ואז המעשה נעשה
כשהיא...
"צריך שהדוק' יבדוק אותה".
סאם הנהן, "הוא אמור להגיע עוד מעט".
התרוממתי, מניח לאותן פנים שלוות.
"מי הזעיק אותנו לפה?", שאלתי, מנסה להדחיק את המראה המזוויע
שראיתי לפני רגע ולהמשיך בעבודה. כרגיל.
"הוא שם", סאם הניד בראשו לכיוון פינה מסוימת והתחיל ללכת
לכיוון ההוא.
שם, בפינה, ישבה דמות מכונסת בתוך עצמה. רועדת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.