והבוקר תמיד מגיע. השמש מאירה על העולם, שורפת את עורי, הכל
נחשף, הכל ברור יותר, כל האמת המזוהמת של העולם עולה, צלולה
מתמיד, ואני הרי שונאת דברים כשהם ברורים ונהירים, אוהבת
כשמעורפל, חשוך, אבוד.
והבוקר תמיד מגיע. הרדיו נדלק, החדשות מטרטרות באוזניי, דיווחי
תנועה, שיר בוקר קופצני מאי שם, ואני הרי שונאת שירים
קופצניים, אוהבת כשהמוזיקה מלנכולית, אפרורית.
והבוקר תמיד מגיע. כולם נראים טרודים, עייפים, עיגולים שחורים
מעטרים את עיניהם הרצוצות, ממהרים לבית הספר, לעבודה, לצבא,
לאוטובוס, ואני הרי שונאת למהר, אוהבת שהכל נעשה בעצלתיים,
בקצבי שלי.
והבוקר תמיד מגיע. אני פותחת את החלון, מצמצמת עיניי נוכח השמש
המסנוורת, נזכרת בליל אמש, מתגעגעת לירח, מתגעגעת לאפלה,
מתגעגעת למחשבות שיכולות להגיע רק בלילה, האדם מטומטם בשעות
היום - את זאת טענתי תמיד, מעסיק עצמו בדברים קטנוניים, ואני
הרי שונאת דברים קטנוניים, אוהבת כשהבעיות הקטנות מתגמדות
ומחשבות הלילה תופסות את מקומן.
והבוקר תמיד מגיע. אני לוכדת בעיניי את אנשי הלילה, מזהה אותם
על פי מבטם, הלילה עבורם הוא טריפ עדין, נותן להם לחוש קלילים
ואף אופטימיים, ואילו כשהם קמים בבוקר כל טיפת תקווה מתנדפת
מעורקיהם, מחשבתם היחידה היא כיצד ישרדו את היום עד הלילה, הו,
הלילה המיוחל, שיגיע כבר הירח ויעלים כל ראיה לכך שהיה כאן אי
פעם אור שמש, שאי פעם היה כאן יום שבו עשינו את אותם הדברים
המשעממים, המייגעים, שסבבנו אחר הזנב של עצמנו, ואני הרי שונאת
שיגרה, אוהבת לרגש את עצמי ובעיקר להסתכן.
והבוקר תמיד מגיע. האור מבצבץ, כל הפגמים הרבה יותר בולטים,
המראה לא תסתתר מאחורי החושך ותשקר לי כפי ששיקרה בלילה,
בחושך, המציאות תכה בי בפרצוף, הגוף שלי יתייצב מול פיסת
הזכוכית החלקה אשר מעבירה את השתקפותי שלי, והכל ייחשף, בלי
רחמים, ואני הרי שונאת לראות עצמי בבירור, אוהבת כשקודר מדי
מכדי לראות את הבעיות.
והבוקר תמיד מגיע. הכדורים ניצבים על השולחן, זועקים לי,
קוראים בשמי, ואני אומרת שמחר, מחר הבוקר לא יגיע, מחר אעשה
שהבוקר לא יגיע, ואף פעם לא עושה זאת, תמיד סוחבת עוד יום,
ועוד יום, יודעת שאם הבוקר לא יגיע גם הלילה לא יגיע, ואני הרי
שונאת כשהלילה לא מגיע, אוהבת לחיות בלילה.