הוא קם בבוקר הראשון לחודש כלשהו, עוד שיגרה חודשית עלתה עם
השמש שהוסתרה מבעד לענני החורף. הוא הסתכל במראה ובהה בה,
הסתכל על עצמו מכפות רגליו ועד לקצה שערו. נאנח, הסתיר את
המראה והלך לדרכו. הוא נכנס לשערי בצפר עייף ומדוכא כמו בכל
יום שיגרתי, עלה במדרגות בית הספר- צעד עייף אחר צעד עייף,
הולך מקופל ומקומט. מסתכל לצדדים ומסתכל על אנשים שלא מעיניינם
להחזיר לו מבט. הוא נכנס לכיתה הריקה והחשוכה, הדליק את האור
והתיישב על השולחן ובהה בקירות האופרים הסובבים את הכיתה,
בעיניו הריקות. מחשבות לא צפו בראשו, מוחו היה ריק ואפל בלי
סימני שאלה או כל מחשבה אחרת. דיבורים נשמעו מבעד לכיתה, אי שם
במסדרון, שהתחזקו יותר ויותר. שלושה אנשים נכנסו לכיתה, הסתכלו
עליו וביקשו תשלום. הוא הסתכל עליהם ונזכר- שבשביל להיות קיים,
בשביל להיות משמעותי למישהו צריך לשלם, והא שילם סכום גדול ולא
מוגדר.

הפסקה- אנשים התקבצו בעדרים ענקיים. הוא קם מהכיסא שבכיתה שישב
עליו כמעט נצח- ויצא...
אנשים הסתכלו עליו כי מעיניינם היה להסתכל עליו. אנשים דיברו
איתו כי מכספו היה לדבר איתו.
והוא, רק לרגע שכח מהצביעות ושיר לעצמו שהכל אמיתי. צלצול
נשמע, אנשים נכנסו כעדרים בחזרה לכיתות, ורק הוא נשאר לבד;
ברוח הקרירה ובשמיים האפורים והבודדים.

הלוויה- יום לאחר מכן, בשמיים מעט יותר בהירים משהיו, ההלוויה
שלו החלה. הוא לקח את חייו. המשפחה בכתה. וגם עדרי האנשים באו
ובכו, ואף אחד לא יודע מגלל איזה עניין. אני בטוח, שהוא, הילד
הזה, חשב. האם זה כלול במחיר החודשי?  או האם באמת לאנשים
כאב?