והעיניים נפקחות לרווחה, התחושה מוכרת.
שכבות שכבות של שנאה עצמית מתקלפות
ומותירות מישהי טהורה יותר, מישהי אחרת
מחייכת
מישהי שאני כבר לא מכירה
מישהי שאני יכולה לאהוב.
כאילו האגם ניקה אותי מאבק
ועכשיו אני זוהרת
השכבה המאובקת של הדמעות האפירה את עיניי
ועכשיו הן כחולות לגמרי
מחייכת
והעיניים נפקחות לרווחה, התחושה מוכרת
תחושה של מישהי אחרת
מישהי שהייתי מחבקת
שהייתי אומרת לה שעוד יש טעם
רק כי היא היא עצמה.
שכבות שכבות של נרקיסיזם
מתאגדות במקומו הריק של האבק והשנאה
כמו זרי נרקיסים ודפנה
על גופה הלבן והדק
מחייכת
מוחקת מונולוגים מלנכוליים בגוף שלישי
וכותבת שירי אהבה
(מחייכת)
לעצמה. |
