יש כל כך הרבה פעמים שהוא פוגע, מעצבן, או סתם מדכא.
בכל אותן הפעמים כל כך מתאים היה להגיד לו "תזדיין או משהו",
אבל...
אני לא יכולה, אני לא רוצה.
לא רוצה שהוא יזדיין.
לא רוצה שינשק אחרות כפי שהיה מנשק אותי.
לא רוצה שיפשיט אחרות כפי שהיה מפשיט אותי.
לא רוצה שילטף אחרות כפי שהיה מלטף אותי.
לא רוצה שיסתכל על אחרות כפי שהיה מסתכל עליי.
לא רוצה שידבר עם אחרות כפי שהיה מדבר איתי.
לא רוצה שיצחק עם אחרות כפי שהיה צוחק איתי.
לא רוצה שיבקש מאחרות את שביקש ממני.
לא רוצה שירצה אחרות כפי שרצה אותי.
לא רוצה שיפסיק לרגע, יעצור את הכל, ויגיד לאחרת "אני אוהב
אותך" כפי שהיה מפסיק לרגע, עוצר הכל, אומר לי את זה, והופך
אותי למאושרת עלי אדמות.

לא רוצה להאמין שהכל עבר לו, למרות שזה כך.
לא רוצה לחשוב שזה נגמר.
זה לא שאני עדיין אוהבת אותו, כי אני לא.
אלה הזכרונות, האכזבה, החרטה, הקנאה.
אני רוצה להיות מיוחדת, ייחודית. בשביל מישהו. בשבילו.
לא רוצה שדברים שהיו איתי יחזרו על עצמם עם אחרות.
אז אל, אל תזדיין.
תפגע, תעצבן, תדכא. אבל אל, אל תזדיין! אל תנשק! אל תגיד! אל
תסתכל!

לא אוהבת אותך, אוהבת את מי שהיית.
רוצה אותך לעצמי, לא עם אחרות.
אולי כואב לי לדעת שאתה עם אחרות כי כל פעם שאתה עם אחרת אני
נזכרת, נזכרת במה שאמרת, מבינה ששיקרת...
הרי לא הייתה באמת סיבה, פשוט לא רצית.
אולי קשה לי מדי להשלים עם זה.