די. נמאס. הגיע הזמן להוריד את ההגנות.
המחשבות הכי טהורות מגיעות כשמרגישים חופשיים.
עכשיו מה? אין הגנות - מה שהיה קורס
איך בונים מחדש.. בעצם לא מחדש אלא משהו חדש.
אבל התחושה, תחושת השחרור המוחלטת ברגע הקריסה לתוך עצמך,
מה שירגיש בעתיד כחוסר אונים,באותו רגע מרגיש כמו

חוסר גבולות.
עכשיו שלב השקט
שלב החיפוש
כרגע העצמי.
הרבה שקט, הרבה התבוננות,
מעט מרגיש, מעט חוווה
אבל הפעם בלי ההגנות ובלי המחסומים, המעט, הרבה יותר.
זה כבד ומעייף ומרגיז ומעצבן ומתחשק לצעוק על העולם או פשוט
לברוח חזרה לעצמי הישן היקר(מוכר) והמוגן.

אני עדיין לא רואה את הדרך הנכונה, אפילו לא פיצול או תמרור
כניסה אבל עכשיו יותר מתמיד - אני מאמין.
כי אני זוכר שחוסר האונים הוא רק מסווה לחוסר הגבולות בעולם בו
אני בוחר לחיות עכשיו. ושהעולם בו אני חי עכשיו הוא העולם בו
בחרתי, והוא העולם אותו אני בונה.

באהבה.