לקח לי שבועיים לעכל את מה שקרה.
את מה שאתה הבטחת, אבל לא קיימת.
ועכשיו אני יושבת לי בבית וחושבת אם המילה שלך שווה משהו,
אם אתה שווה משהו, ואני לא מצליחה להגיע לתשובה.
אני רק יודעת שאני כבר לא אוכל לבטוח בך, אני פגועה ומאוכזבת.
את מילותיך בלעתי בשקיקה, את אהבתך העצמתי בתקווה,
בתקווה למשהו יותר טוב, למשהו שציפיתו לו כל חיי.
אבל אתה, אתה בדיוק כמו כולם.
אתה שיקרת לי ואמרת שאני מדמיינת, אבל אני לא טיפשה,
אני חשתי בנוכחותה.
היא לקחה לי אותך, היא גרמה לך לעזוב אותי כך, בודדה.
אני לא יודעת את מי להאשים, אותך-כי אתה לא יכול לשלוט בצרכיך
או אותה- על כך שהיא יותר טובה ממני.
אבל היא לא יותר טובה ממני!
ואתה עשית את טעות חייך, ילדון טיפשון.
בבוא העת, תבין שאותי אתה צריך, אבל אז יהיה כבר מאוחר מדי.
אני לא אהיה שם.
אני מקווה שהיא תגרום לך לאותה אכזבה כמו שאתה גרמת לי.
שתבין שגם אני בנאדם, ושאהבתי אותך.
באמת אהבתי אותך.