תארו לעצמכם בן-אדם מוצק, לא גבוה במיוחד, אך לא נמוך, מהלך
ברחוב. בואו נאמר שהרחוב הזה נמצא בעיר וורונה שבאיטליה,
ושהתקופה היא תחילת האביב של שנת 1880. השלגים מתחילים להפשיר,
הופכים את האדמה באזורים הפחות מטופחים בעיר לבוץ. השמים
בהירים ומאפשרים לשמש לזרוח, ואי אפשר להבחין בהם בצל צילו של
ענן, לבן או שחור. הקור - תוצאתם של השמים הבהירים ושל הקירבה
אל החורף שעבר - כבר לא צובט, כי אם מלטף באצבעותיו המצמררות
את אלה שלא השכילו להימצא בשמש או ליד גוף חימום אחר כלשהו.
האדם המוצק שלנו לבוש בבגדים ששלחו לו אמו ואחותו - כל אחת מהן
בנפרד - יחד עם הקיצבה הזעומה שהיה ביכולתן לאסוף בשבילו. אדם
זה לא עבד, ובעצם נאלץ לעבור לגור באיטליה בגלל מתינות האקלים
שלה לעומת האקלים בארץ מולדתו, גרמניה. הוא סבל מדי פעם
ממיגרנות מלוות בכאבים מכאבים שונים. הרופאים שבדקו אותו תלו
את הסיבה למיגרנות בפגם מולד כלשהו שהיה לו בעיניו.
אנחנו נקבע את השעה כשעת בוקר מאוחרת. מספר יותר רומנטיקן ממני
היה אולי אומר ש "אפשר היה להרגיש את רוח ההתחדשות שהאביב הביא
לאויר..." אולם אני לא אצא בהצהרות כאלה, כשאין באפשרותי
להתחייב להן. המוצק (וכך אני אכנה מעתה והלאה את גיבורינו
הראשון, ברשותכם) הספיק לקום מוקדם בבוקר, לאכול ארוחת בוקר
קלה ולעבוד במשך כשעתיים על הספר החדש שהוא מתכוון לפרסם.
בוודאי שמתם לב לכך שאני משתמש מדי פעם בלשון "אנחנו" במהלך
הסיפור, למרות שאני שומר את זכות פיתוח העלילה לעצמי בלבד. אני
מבקש מכם לראות בכך הזמנה לקרוא סיפור זה בסלחנות, ולא לראות
בכך עלבון כלשהו המכוון כלפיכם, או התנשאות. הסיבה לשימוש שלי
בלשון זו היא חולשתן הטבעית והמוכחת של המלים - הבאה תמיד
בעקבות החלשותם של הרעיונות - בתקופות מסויימות, ובמיוחד
בתקופתנו אנו. כמו-כן, מודה אני ומתוודה שמחשבותי סוטות לעתים
ממהלך העלילה אל הקוראים העתידיים של סיפור זה (כפי שקורה
למספרים מדי פעם במהלך כתיבתם את סיפוריהם). ועכשיו, ברשותכם,
בחזרה אל המוצק.
הוא הגיע לאיטליה מבאזל, תחנתו האחרונה במהלך חיים לא ארוך
במיוחד. בבאזל הוא למד ולימד באוניברסיטה ואף הגיע בה להישג
ייחודי ונדיר: בגיל עשרים וחמש הוא נתמנה לפרופסור. הישג מרשים
גם בימינו עתירי המוחות החודרים והאנשים בהירי המחשבה הממלאים
את האוניברסיטאות שלנו לעייפה.
מחשבותיו בזמן הטיול עסקו בספר עליו עבד. הוא חשב מה יכתוב:
מנסח רעיונות וטיעונים - ואפילו משפטים שלמים אותם תכנן להכניס
כלשונם -, קובע לעצמו ספרים נוספים אותם הוא יצטרך לקרוא, מחדד
קטעים שכבר כתב ואשר ניסוחם הנוכחי לא מוצא חן בעיניו. לפעמים,
ובעיקר כדי לנוח מאותו עיסוק קדחתני בעבודתו, ניסה המוצק
להיזכר היכן שם את פנקס הרעיונות שלו, אחרי שכבר חיפש אחריו
בכל הכיסים. הוא נהג לקחת אותו לטיול היומי שלו, לקרוא מדי פעם
נקודות חשובות שכתב בו, אך נראה היה שהפעם שכח את הפנקס בבית.
אפשר לומר שמחשבותיו של המוצק התרוצצו לכל מיני פינות - ונראה
לי שזוהי חירותו האמיתית והיחידה של האדם, לשוטט בעולמות הרוח
והדמיון, ושכל חירות אחרת היא מוגבלת לעומתה, או אפילו מזוייפת
- ועיניו היו נעוצות כל הזמן הזה בשמים.
אתם יכולים לדמיין בעצמכם איך נראו השמים באותו בוקר אביבי
יותר טוב מכל תיאור שביכולתי לכתוב, אבל אני אנסה בכל זאת:
השמים היו תכולים בהירים, וככל שהארכתם להביט בהם, כך נראה היה
לכם שמבטכם עולה גבוה יותר. השמש שרק החלה לזרוח לא סינוורה,
כל שיכולתם אף להביט בקירבתה ללא שום אמצעי מיגון. בקיצור,
שמים אלה היפנטו כל אדם בעל נפש רגישה וחדה - כנפשו של
המוצק -, וזה לא פלא שהמוצק לא הצליח להתיק את עיניו מהשמים
מהרגע שבו יצא את ביתו.
הספר אותו עמד לפרסם לא היה החיבור הראשון שהוא הוציא לאור.
הספרים הקודמים שפירסם לא גררו בעקבותיהם את התגובה לה ציפה,
אולם כל זה לא ריפה את ידיו. הוא עצמו טען בלהט באזני חבריו
(ואף כתב בספרים עצמם) שדבריו מכוונים לאנשים שיוולדו לאחר אלף
שנים. האם אמר זאת כדי לא להתייאש מחוסר העניין ברעיונותיו, או
שבאמת התכוון לכך, אין באפשרותי לאמר. קרוב לודאי שקצת משני
הדברים התערבלו יחד והניעו אותו הלאה, אל הספר הבא.
הוא ניצל את הפרישה מהאוניברסיטה (שלוותה בקיצבה קטנה וקבועה
אשר התווספה לכסף שאמו ואחותו שלחו) להתבוננות סביבו, מגובה
בקריאה בספרים שונים, אותם ראה כחשובים מהספרים שנכתבו
בתקופתו. הוא לא אהב את המסקנות אליהן הגיע ופירסם אותן כדי
שאנשים ישנו את דרכיהם. אך כאמור, התעלמו ממנו.
המדרכה הוורונאית לא הייתה עמוסה במיוחד, ורוב האנשים שהלכו
עליה מיהרו לעסקיהם. עיניו של המוצק, הנשואות לשמים המאירים,
ומחשבותיו המתרוצצות, מנעו ממנו לשים לב לאנשים השונים שנקלעו
לדרכו. הם מצידם דאגו לזוז ממסלול הליכתו ולהזהיר אנשים אחרים
לא להיתקל בו. חלקם, טובי הלב מביניהם, ניסו להסב את עירנותו
של המוצק למה שקורה סביבו - נסיונות שהיו נענים בריטון
והתעלמות - וחלקם, רעי הלב, היו לועגים לו מאחורי גבו, לאחר
שהיה עובר אותם.
וישנו גיבור נוסף לסיפורנו שבו נתרכז. גם הוא, כמו המוצק, עושה
את דרכו ברחובות וורונה באותו הבוקר, חזרה לבית המלון שבו הוא
משתכן. הגורל הינחה אותו דווקא לאותה מדרכה עליה דהר המוצק
בצעדים נמרצים.
האדם השני היה רזה ונמוך במקצת מהמוצק. לבוש בבגדים אותם קנה
במהלך טיולו באירופה - ושאותם לא החליף מאז יום אתמול -, הוא
מהלך במהירות חמקנית. המבט שלו היה נעוץ, מבעד למשקפיו, באדמה,
מתעכב מדי עברו על פני הבוץ בפרחים שכבר צצו בחזיתות הבתים
בצבעים שונים. כשלא היה מסתכל באדמה, הרזה (וכך נכנה אותו מעתה
והלאה) היה מציץ בפני האנשים שהלכו ברחובות, עובר ביניהם ומחפש
את מבטם המאשים אותו על פשע כלשהו שביצע לכאורה. רובם, כמעט
מיותר לציין, היו מחזירים לו מבט אטום וקצר וממשיכים הלאה.
מעטים היו משיבים במבט סלחני - וותרנות של מקומיים לתיירים -
על המבט המוזר שהזר הממושקף היה תולה בהם.
אני חייב להודות שגם הרזה שם לב לשמים באותו הבוקר. כשיצא
מהבניין ברובע העלוב שבו שהה בלילה, ציין לעצמו את השמים
הנפלאים בהם זכתה אותה ארץ באביביה, כמו גם את האוויר הרענן.
אולם מיד לאחר מכן הוא צמצם את עצמו, תיקן את משקפיו על אפו
בתנועה מורגלת והחל ללכת למלון שלו, יודע שבדרך עליו לעבור
אזורים סואנים יותר של העיר, עמוסים באנשים עם מבטים מאשימים.
עניין האשמה של הרזה קשור בבניין ממנו יצא בבוקר. בניין זה
אכלס בית-זונות ידוע למדי בקרב התיירים באיטליה. לפני המסע
שלו, הרזה קיבל המלצות חמות ביותר ממכר שהזדמן לבית-הזונות הזה
במהלך שהותו בוורונה. למרות שזו לא הפעם הראשונה בה הרזה מבקר
בבית-זונות - ואף לא הפעם האחרונה -, הוא עדיין לא הצליח
להיפטר מרגש האשמה שהיה תוקף אותו תמיד בבוקר שאחרי.
הרזה נולד ברוסיה וכמו שכבר נאמר, היה באמצע מסע תיירות
באירופה. הוא נסע מרוסיה לגרמניה (מדינה חדשה שקמה לא מזמן),
משם המשיך לאוסטרו-הונגריה ומשם הגיע לאיטליה. מאיטליה תכנן
להמשיך לצרפת ולחזור לרוסיה דרך גרמניה. הטיול הזה נמשך חדשים
רבים, אולם לא נראה לי שהרזה הרגיש כאילו הוא מבזבז זמן יקר.
להפך, הוא התייחס לטיול כאל תוספת מרץ ועניין, שאולי אף תביא
לחיים ארוכים יותר.
הוא היה צעיר יותר מהמוצק, כבן עשרים, והוא יצא לטיול במהלך
הפסקה שלקח מלימודי הרפואה. בזמן שאנו מצטרפים אליו, הוא כבר
ניסה לראשונה את כוחו בכתיבת סיפורים קצרים. לאחר ששלח כמה מהם
לעיתונים שונים במוסקבה, הסכים אחד מהם - עיתון סאטירי - לפרסם
את אחד מסיפוריו סמוך למועד הנסיעה של הרזה לחוץ לארץ. הסיפור
הזה היה חתום בשם בדוי, ואפילו רק באות הראשונה של שם זה:
ו"ו.
(ועוד עניין, לפני שאמשיך בפירוט העלילה: המשקפיים. למרות שרוב
הזמן, המשקפיים הם פרט שולי ואף חסר חשיבות, במהלך סיפור זה הם
משחקים תפקיד קטנטן (אין באפשרותי לאמר אם חשוב או זניח). הרזה
החל לחבוש משקפיים שנתיים לפני הטיול שלו לאיטליה, בסביבות גיל
שמונה-עשרה. הראיה שלו החלה להיטשטש שלוש-ארבע שנים קודם לכן,
אולם הוא לא העז להסתובב עם משקפיים. מעמדו בחברת הילדים בני
גילו לא היה רם, ואלה היו לועגים לו לעתים תכופות. הוא לא רצה
להוסיף את המשקפיים לבדיחות שלהם על חשבונו. רק לאחר סיום
לימודי החובה שלו, הוא פנה לאופטומטריסט. ההוא עצם לו את עיניו
לסירוגין וביקש ממנו לקרוא אותיות בגדלים שונים מלוח; לאחר מכן
הרכיב לו על ראשו מכשיר מסורבל וביקש ממנו לקרוא מהלוח שוב,
בזמן שהוא מחליף זכוכיות שונות לפני עיניו. לבסוף האופטומטריסט
נתן לרזה קבלה ואמר לו לחזור לאחר שבועיים ולקבל את זוג
משקפיו.
ההבדל - לאחר שהרזה חבש את המשקפיים החדשות ובייחוד לאחר שיצא
לרחוב - היה מדהים! לאחר שנים של טשטוש, העולם חזר להיות חד
וברור לעיניו. יותר הוא לא יצטרך לנחש האם הדמות שבאה מולו היא
מכר; הוא לא יצטרך להיות תמיד מוכן לשתי האפשרויות, חושש פן
דמות זרה ההולכת לקראתו תיעצר ותפנה אליו בשלום לבבי. הוא נהנה
שוב מחדותם הברורה של הקווים, מזיו צבעיו המגוונים של העולם;
נהנה לקרוא שוב את השלטים מעבר לרחוב בעיר מולדתו הקטנה.
ובעיקר - להבחין אף בתנועות הכי קטנות של האנשים שעמדו במרחק
גדול ממנו. דמעות עלו בעיניו.)
וכך אנו פוגשים את הרזה מהלך במהירות, לאחר שהגיע לאזורים
היותר סואנים של העיר. רגש האשמה, מסתבר, יכול להיות זרז מצוין
- לפחות, בכל הנוגע להליכה מהירה.
באופן די בלתי נמנע, המוצק והרזה נתקלו אחד בשני בכל עצמתם
המשותפת של הליכתם.
המוצק, להזכירכם, לא שם לב מלכתחילה לאן הוא הולך. מה גם
שבדיוק לפני ההיתקלות, נזכר המוצק היכן הניח את פנקס הרעיונות
שלו, וחשוב מכך - מהו הטיעון החדש שאותו רשם בפנקס יותר מוקדם,
בלילה (נדודי שינה תכופים היו משאירים את המוצק ער שעות ארוכות
בלילה, שעות אותן הוא ניצל לתעייה בסבך מחשבותיו ושיט שימים
הסוערים של רעיונותיו). הוא האט במקצת, מהסס האם לחזור לדירתו
ולקחת משם את הפנקס או להמשיך בטיול.
הרזה, למצער, נזכר בשניות שקדמו להיתקלות במאורע מביך שקרה לו
עם הזונה בלילה הקודם. זו ביקשה ממנו להתהפך, כדי להגיע למצב
נוח יותר. אם מתוך שהיה מרוכז באותו רגע במה שעשה, ואם מתוך
חולשה לא מובנת, לא הצליח לזוז ממקומו - הוא עצמו, אחרי שגלגל
את האירוע הזה במוחו מספר פעמים, לא ידע איזו מהסיבות קרובה
יותר אל האמת. לזונה נמאס בסופו של דבר מחוסר התגובה שלו והיא
הדפה אותו מעליה, השכיבה אותו על הגב והמשיכה בתנועה חלקה את
מה שהם עשו קודם לכן במהופך. חלקות תנועה כזו, אגב, יכול
להעניק אך ורק נסיון רב. ואכן, לא לחינם יצא שמו של בית-הזונות
הזה יד מחוץ לאיטליה. הרזה הסמיק ברגע שנזכר באירוע הלילי שלו,
הביט סביבו במהירות לחפש מבטים מאשימים, הנמיך את מבטו לאדמה
וזירז את צעדיו כדי להגיע מהר יותר למקלט הארעי שלו בבית
המלון.
(אם רק תורשה לי הערה בנודע לזכרונות שתוקפים אותנו: עדיין לא
הצלחתי להבין למה אנחנו נזכרים בדברים מסויימים בזמנים שונים,
כמו גם למה אנו שוכחים את אותם הדברים בזמנים אחרים. לרוב
הזכרונות האלה אפשר למצוא סיבה הגיונית ומוצקה, אם מפשפשים מעט
במהלך האירועים. ישנם חכמים אשר חיפשו את הסיבות לכמוסים
שבסודותינו וזכרונותינו. עם חלקם קשה לי להסכים ואצל האחרים
הסיבות הן כל-כך נפתלות ומסובכות, עד שנראה כאילו הם דלו אותם
מנבכי נפשם שלהם ולא מהעולם הסובב אותנו. וישנם זכרונות, אשר
צצים להם כשדונים בלילה, מבלי שהזמנו אותם ומבלי שנוכל אי פעם
לראות אותם. כזה היה טבעו של הזכרון אשר עלה ברזה לפני
ההיתקלות. ועתה, בחזרה לסיפור:)
לאחר שנתקלו, איבד כל אחד מהם את שיווי המשקל שלו. המוצק,
בזכות היתרון שניתן לו על-ידי הנתונים הפיזיים שלו, חזר לעמוד
במהירות על שתי רגליים יציבות. הרזה, נתון למרותם של חוקים
פיזיקליים נוקשים, עף הצידה ונתקל בעמוד סמוך. עמוד זה מנע את
נפילתו המוחלטת של הרזה, אולם בתמורה העניק לו חבורה בצד ראשו
שהחלה מיד לתפוח ולכאוב. הרזה נעזר בעמוד לחזור ולעמוד על שתי
רגליים רועדות. הדבר היחיד שנפל היו המשקפיים, והם נחו שבורים
על המדרכה.
האנשים שהיו עדים להיתקלות נעצרו כדי להציע את עזרתם, לשאול את
השניים האם הכל בסדר ובייחוד כדי לצפות בהתפתחות האירועים
הצפויה. רובם - בעיקר אלה שראו את הרזה פוגע בעמוד - התגודדו
סביבו, תומכים בו ומציעים לו את עזרתם באיטלקית. השאר נותרו
עומדים מהצד, צופים במחזה בשתיקה.
מהלם ההיתקלות, ניתק חוט מחשבותיו של המוצק, ועניין זה כאב לו
בצורה מוחשית הרבה יותר מהכאב בצד גופו שנתקל ברזה. הוא עמד
מבודד מול האנשים שהתגודדו סביב השני, חיפש את זה שנתקל בו
ופלט לעברו משפט כעוס בגרמנית.
הרזה - צד ראשו כואב, אזניו מצטלצלות מעצמת המכה בראשו ולאחר
שהזכרון המביך פרח מזמן - הבין את דברי המוצק (הוא למד גרמנית,
בין שאר השפות, בבית-הספר) ולא נשאר חייב. הוא החזיר במשפט
כעוס משלו בגרמנית והרגיע באיטלקית רצוצה את האנשים סביבו שהכל
בסדר איתו. הוא עדיין לא שם לב שהמשקפיים שלו נשברו.
המוצק שמע את תשובתו של הרזה, החווה תנועת ביטול ופנה לחדש את
הטיול שלו בצעדיו הנמרצים. בצעד השני שלו הוא דרך וריסק את
המשקפיים השבורים, שנחו על המדרכה, לשברים קטנים יותר מבלי
לשים לב לכך בכלל.
הרזה שמע את הזכוכיות נמחצות והבחין לראשונה שמשקפיו נפלו,
ושהעולם חזר להיות מטושטש. בתחילה התכוון לקפוץ אחרי גבו
המתרחק של הראשון ולדרוש ממנו לשלם לו על זוג משקפיים חדשות.
אך במחשבה שניה הוא ויתר על כוונתו. מישהו מהצופים אסף את
המסגרת השבורה מהמדרכה ונתן לו אותה, מסביר באיטלקית שאין שום
צורך לאסוף את שברי הזכוכית: הם מרוסקים מדי. אותו אדם אף
השמיע הערה רוגזת על חוסר הרגישות של המוצק והרזה הסכים איתו.
ושוב, כמו שד משאול שחורה, חזר אליו - דווקא ברגע זה! - הזכרון
המביך מהלילה הקודם. הכאב מהחבורה והצלצול באזניו הגבירו את
הרושם הרע של הזכרון, והוא נבהל לפתע מכל ההמון שהקיף אותו.
הוא דחה באיטלקית הרצוצה שלו את הצעתו של אחד מהאנשים ללוות
אותו חזרה לבית המלון שלו ופנה לדרכו במהירות, מחזיק בידיו את
השברים, בעולם שחזר והפך למטושטש.
שאר הצופים, מאוכזבים מהתפתחות האירועים הדלה, פנו איש איש
לדרכו ועיסוקו. אךה שניסו לשוחח קצת על ההיתקלות, נאלצו לשנות
נושא ועברו במהרה לדבר על נושאים מעניינים יותר.

זהו, כאן מסתיים הסיפור. פרטים ופיסות מידע, אשר יכולים היו
להוסיף לתיאור האירועים או הרקע, אולם היו פוגמים בהתפתחות
האירועים והצגתם, הושמטו - באופן טבעי - מהסיפור. אפשר אולי
להרגיש אכזבה קלה מהסיום המהיר של הסיפור (כאותם צופים
איטלקים), אך למעלה מכוחי היה להמשיך ולהוסיף על מה שכבר קרה.
מספר מוכשר ממני אולי היה מצליח להוסיף פרטים לרקע מבלי לפגוע
בהתקדמות העלילה ואולי גם לפתח את הסוף למשהו מעניין יותר.
ישנו פרט נוסף, שולי, שאני נאלץ להוסיף אותו, אם ברצוני להיחשב
מספר ראוי. פרט זה הוא שמותיהם של המוצק ושל הרזה. המוצק -
נקרא לו פרידריך ניטשה; הרזה - אנטון צ'כוב. קראתי לפרט זה
"שולי", בגלל שהוא לא תורם - וגם לא אמור לתרום - במאומה להבנה
טובה יותר של מהלך האירועים. סיפור הרי עוסק בשני אנשים, אחד
מוצק והשני רזה, שנתקלים אחד בשני ברחובה של העיר וורונה באביב
1880; במהלך האירועים הבדיוניים לחלוטין שהובילו להיתקלות;
ובמהלך האירועים הבדיוניים באותה מידה שהתרחשו זמן קצר ביותר
לאחר מכן. את השמות נאלצתי להוסיף, מאחר ולא הייתה לי שום
הצדקה להשמיט אותם מהסיפור.
אני מקווה שנהניתם מקריאת הסיפור. השתדלתי לשמור על מהלך
הגיוני של אירועים כפי שסביר היה שייקרו. אם סטיתי מתיאור
האירועים, עשיתי זאת כי ראיתי לנכון להרחיב בדברים שהיו טעונים
הרחבה. סטיות והערות אגב, שהיו מוגזמות או שלא היו במקום (פשע
חמור באותה המידה), אפשר לייחס לכשרון הכתיבה המועט שלי בלבד.
לא ניסיתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל - משימות כאלה אני משאיר
למספרים מוכשרים וחכמים ממני. מבחינתי, אם לא הרגשתם בזמן
החולף כשקראתם את סיפורי - דייני.