אני זוכרת שפעם הטרידו אותנו, הילדים, הידיעה שמחירו של הארטיק
עלה ל- 70 אגורות.
אולי זה בגלל התמימות, אולי בגלל התקופה או אולי בגלל שלא
ידענו לקרוא , והחדשות נראו משעממות.
אח"כ גדלנו קצת, או לפחות כך זה נראה, ופרצה מלחמה.
האמת, לא ממש הרגשנו אותה. השינוי התבטא בעיקר בעובדה ש " זהו
זה " תפסה את מרבית לוח השידורים ו"שרב כבד " כבר לא היה סתם
חמסין בדרך אלינו.
אבל כבר אז הם כיסו את עיינינו והעסיקו אותנו בלעטוף את
האריזות של ערכות המגן. לילדות המקובלות אפילו היו שתיים: אחת
ליום יום ואחת ליציאות.
גם אז סבתא לא התייאשה ותמיד אמרה שכשאני אהיה גדולה בנות כבר
לא ילכו לצבא.
כיום, אנשים מתפלאים למה חצי מאתנו רוצים להשתמט, הם לא מבינים
שזוהי פשוט התוצאה של הטמעת ערכים משפחתיים.
בגיל 15 נשברה שתיקה של חצי מדינה. כן, מסתבר שאת רובנו אנסו
בילדותינו ואף אחד לא ידע. אז כבר התחלנו להבין מה מתרחש אז
כדי להרגיש יותר בטוחות קנינו גז מדמיע והלכנו בזוגות.
שנה אח"כ אף אחד כבר לא חשב על אונס.
כולם התעסקו באהבה, ועצב התגנב לנו מדי פעם בימי זכרון, אבל
הכל עבר ברגע שפשטנו את החולצה הלבנה.
ובמרוצת הזמן, גם לימי הזכרון לא הגענו. העדפנו ללמוד
לבגרויות.
כי ימי זכרון יש כל שנה, אבל בגרות עושים רק פעם אחת.
לפני הגיוס אמנם פרצה אינתיפדה, אבל כולנו חשבנו שזה משבר חולף
והיינו עסוקים מדיי בלעשות כסף שלא שימש לכלום.

היום, כבר אין ממש ברירה.
מחבלים ממלוכדים אמורים להתפוצץ בבסיס שלי, ומחודש שעבר כבר אי
אפשר ללכת לדיסקוטק או חס וחלילה לאכול פיצה.
בגלל שאף פעם לא לימדו אותנו להתמודד כראוי הלכתי לישון עם גז
מדמיע ליידי, ההוא מלפני ארבע שנים.