הדוד שמואל שרוע על מיטתו. אדם זקן, כחוש וגבוה. אין לו מושג
כמה זמן הוא כבר שוכב ככה. שעות, ימים, אולי שנים. שקוע עמוק
בהרהורים. השינה מתערבבת עם היקיצה המסוייטת. הוא פוקח את
עיניו ורואה את עירו הבודדה עוטה את שמלת הגשם שלה. חושב לעצמו
שלכל האדריכלים במקום המחורבן הזה חייב להיות תסביך פאלי
מזויין. הדוד שמואל מסתכל למעלה, לאיפה שאמורים להיות שמיים
ורואה עוד ועוד בניינים, עמודי מתכת וזכוכית שמנסים לגרד את
השמיים. "יותר מדי..." הוא מסתכל למטה ורואה קליפות של אנשים
שהולכים לבד או אוכלים לבד. מדברים לעצמם. צועדים בקצב אחיד
ונועצים מבטים במדרכה שלפניהם או בחלונות הראווה.
כשלא מצא אובייקט ראוי להתבוננות, הדוד שמואל עוצם את עיניו
בחזרה. מגשש בידיו אחר קופסת מרלבורו ומוצא אותה ריקה. ספק
נרדם ספק חולם על הזמנים שהיה צעיר, יפה, צודק. מלחמות רבות
השאירו חותמן על הדוד שמואל. בחלקן ניצח ובחלקן הפסיד, אך תמיד
היה צודק. נמלטה לה מחשבה על החבורות הצעירות שנלחמות היום על
פירורי השליטה. פעם, הוא חושב, פעם הייתי מוחק אותם באצבע אחת.
והקהל היה מריע לי כמו עדר של נערות מטומטמות.
אבל היום אני זקן וגוסס. ולבד. הנערות פרחו כמנהגן של נערות
ונשארו רק משפטי סרק. אולי החיים הם בעצם אוסף של משפטי סרק עם
כמה מלחמות ביניהם. כך שרוע דוד שמואל ומחזר אחר המוות. אך הוא
לא בא. ודוד שמואל מחרחר לו, וחרחוריו יפים וצודקים.