"מעניין אם כבר מאוחר מדי לקפוץ למאפיה של השמן." חשב דוקטור
אפטוביץ', וטרינר מקריח בגיל העמידה. "בהחלט מתאים לי איזה
בורקס עכשיו." השעה היא שעת ערב במכלאה העירונית של באר שבע.
מקום שנדמה שנבנה כשכל מטרתו היא לדכא את הרצון לחיות אצל כל
אחד. עיתוני הבוקר עדיין היו פזורים על השולחן. מכולם קפצו
אותן תמונות של כלב מכוער למראה ולידו תמונה של ילד בלונדיני
קטן בגיל 4-5.
על הריצפה ליד השולחן ניצב כלוב קטן ממתכת ובו ישב הכלב המכוער
מהתמונה. דוקטור אפטוביץ' רכן ליד הכלוב ונתן מבט בזוג העיניים
הצהובות שהציצו מתוך הפרווה המדובללת והמוכתמת באדום. "זהו
חמוד. אתה את התפקיד שלך סיימת."
הדוקטור הוציא מכיסו מזרק ונעץ אותו בעורפו של הכלב.
הכלב עצם לאט את עיניו נרדם ונדם.

אורי שיחק עם חברים בפארק הציבורי, חבורה של ילדים שנעה בין
הגילאים 4-5. בעיניהם היה העולם חדש וטרי. כל כולו התרכז בגן
המשחקים. למעלה, למטה, לרוץ, לקפוץ.
אורי התעייף מהמשחק והלך לשתות מים בברזייה הסמוכה. ליד
הברזייה עמד כלב עם פרווה חומה-מדובללת ועיניים צהובות. אורי
נזכר בצ'יקו, הכלב של סבתא גניה. צ'יקו אהב שמלטפים אותו
מאחורי האזניים. הוא התחיל ללכת לכיוון הכלב שנותר עומד במקומו
ומסתכל. כשאורי שלח יד ללטף את ראשו של הכלב, זינק הכלב וסגר
את שיניו סביב צווארו הלבן של אורי. אורי ההמום והמבוהל לא צעק
או בכה. הוא רק דימם ורעד קצת. אחר כך הפסיק לרעוד.

כשאישתו של סרגיי עזבה היא השאירה לו שני דברים. את הדירה
הקטנה בה גרו שניהם בבאר שבע. וגור כלבים מכוער שאספה שבועיים
לפני כן ב"צער בעלי-חיים". סרגיי שמר על הדירה כי לא הייתה לא
ברירה ואת הכלב החזיק כדי שיבריח גנבים או פורצים. לכלב המכוער
הזה הוא קרא טרוצקי. זה נראה לו מצחיק.
5 שנים טיפל ביצור השעיר הזה ולא זכה לשמוע אפילו נביחת אזהרה
אחת. מדי פעם כשהיה יורד עם טרוצקי לקנות סיגריות או בירה
בפיצוצייה של השכונה, היו ניגשים איזה ילד או ילדה ומנסים ללטף
את ראשו של טרוצקי. סרגיי היה מעיף להם את היד לפני שהיו
מספיקים ואז מוריד לכלב מכה חזקה על אפו או ראשו ואומר: "אלה
רק כוח מבינים. אם לא תזככיר להם מי הבוס כל הזמן, הם ישתינו
לך על הראש."
ככה התנהלו החיים עד שבאחד מימי הקיץ חיפש סרגיי את טרוצקי
וראה לפתע את הרצועה שבה היה תמיד קשור, משוחררת וקרועה ואת
הדלת הראשית פתוחה מעט.