רוצה אליך ולא יודעת איך
רוצה לראות את עיניך הכחולות
שנעלמו מבעד למסך של ערפל.
אני מרגישה אותך אבל אתה רחוק.
אתה נראה כמו נקודת אור קטנה בעולם גדול של חושך.
אני מתנתקת לכמה רגעים מהעולם בו אני נמצאת,
ועוברת לעולם שלך, לא מסוגלת להסיט את מבטי ממבטך החודר.
הייתי רוצה לדעת על מה אתה חושב באותם רגעים בהם אתה מביט
אליי, ומחכה שאני יסיט את מבטי.
בזכותך אני עדיין מחזיקה מעמד,
בזכות החיוך שלך, והמבט שלך, וההרגשה של ביטחון המועברת אליי
מחום גופך העוטף את כולי.
ולפתע אני נזכרת שבקרוב הכל יגמר.
כל הזוועה, כל המראות הקשים, העצב, הבכי... הכל יעלם.
הרגשה טובה וחמימה שאמורה אני להרגיש, נראית כל כך רחוקה
לפתע.
נזכרת אני לרגע, שעם כל הזוועות, המראות הקשים, העצב והבכי,
הדבר החשוב ביותר יעלם גם איתם.
אתה.
מבטך החודר לעיניי לא יהיה עוד.
הרגשת הביטחון אותה הענקת לי כבר לא תהיה עוד.
ופתאום, כל הזוועה, המראות הקשים, העצב והבכי,
מתגמדים במשמעותם לעומתך.
מוכנה אני להישאר בעולם גדול של חושך, עם נקודת האור הקטנה
שלי,
איתך.