לפעמים אני מרגישה שהבריחה שלי אל הנייר היא סתם בריחה
מהמציאות, בריחה מהצורך להתמודד.
אני מעדיפה להגיד ולהוציא את כל מה שאני חושבת כל מה שאני
מרגישה את הכל, בלי מעצורים -מעדיפה להוציא הכל אל הנייר.

תמיד אמרו לי שזה לא טוב לשמור דברים ולא לדבר עליהם
אבל מדי פעם אני מגיעה לנקודה שאני מרגישה שאף אחד לא יוכל
להבין אותי. לא משנה כמה אני אנסה להסביר איך המוח המעוות שלי
חושב.
ב-20 שניות אני יכולה לחשוב על אלף ואחד דברים בלי קשר אחד
לשני, אני יכולה לדבר עם מישהו ופתאום מאותו נושא של השיחה
למצוא הקשר לנושא אחר שרחוק מהנושא המקורי מרחק שנות אור -
למרות שעבורי ההקשר נראה לגיטימי ביותר.
אני מרגישה שהראש של הוא כמו אוטוסטרדה.
הכבישים הם בעצם צירי זמן, וכלי הרכב הם המחשבות שלי שטסות
במהירות עצומה,כאשר המרכז של כל זה זה גלגל שיניים אחד גדול
-בעברית הפשוטה נקרא מוח-  המנסה לעכל את הכל ללא הצלחה.

גם בזמן כתיבת שורות אלו המוח שלי נודד לדברים אחרים...
זה מדהים אותי איך אני חושבת על משהו אחד עושה משהו אחר
ובמקביל מתחילה קו חשיבה חדש...

בגלל זה קל לדבר אל מול דף הנייר,
               הוא לא שופט
               לא שואל שאלות
               פשוט מקשיב.