מאז שאני זוכר את עצמי אני מסתובב ברחובות, מטייל בגנים
בשכונות.
לא בגלל שלא יכולתי יותר, פשוט ברחתי, בגיל 14, ישבתי בבית על
הספה מול הטלוויזיה וראיתי חדשות, נורא אהבתי חדשות. לדעת מה
קורה לכולם בכל העולם, רציתי להיות פוליטיקאי טוב כשהייתי קטן,
רציתי שיהיה לי כוח לעזור למדינה שלנו.
אז אני יושב בסלון ורואה טלוויזיה, בטח תגידו לעצמכם, אהה ברח
כי ההורים רעים ולא אוהבים וגר בדירה שכורה מסריחה עם אבא
ואימא ושישה אחים. הייתי בחור פשוט, שני הורים, אבא ואמא, שני
אחים, אחד גדול ממני ואחת קטנה. לא דירה שכורה, דירה שלנו, כסף
יש מספיק למה שצריך, לא ברחתי כי לא יכלתי יותר ולא עזבתי כי
הרביצו לי, לא יודע למה עזבתי, פשוט עזבתי.
אפילו לא סגרתי את הטלוויזיה שדיברה על המצב הכללי בישראל,
הלכתי לחדר, לקחתי תיק עם דברים הכרחיים: בגד חם, בגד קצר,
פנס, ספר, יומן שלי, מצלמה שלי, נורא אהבתי לצלם דברים מוזרים
שלא רואים בתמונות רגילות, רואים אצלי את האמת באנשים, מה הם
מרגישים ומה הם אוהבים.
את כל החסכון שהיה לי, את הקופה שלי ואת מספר הבנק שלי, יש
חסכון שמחכה לי. לבשתי נעלים נוחות ויצאתי מהבית בלי לומר
שלום, מבלי לומר להתראות, פשוט קמתי והלכתי.

אז ככה אני מסתובב בארץ כבר חודשים. ההורים חיפשו אותי במשך
חודש אם אני לא טועה, ראיתי תמונות שלי בכל ת"א. שוב פעם, לא
ברחתי כי היה לי רע, פשוט עזבתי. משהו בתוכי אמר לי שהגיע זמן
ללכת לחפש מקום יותר טוב. ישנתי בגינות ואכלתי לא כמו פעם
המבורגרים ואוכל יקר אלא מה שצריך בכמויות נכונות, כשהייתי
בדיזנגוף סנטר פגשתי בחור העונה לשם מישי, השם שלו זה משה והוא
חזר בשאלה וגירשו אותו מהבית אז הוא ברח לגמרי, הגיע לת"א. הוא
סיפר לי על הדברים שקורים בלילות ואמר שהוא ישמור עלי כי אני
טרי אם אני אקנה לו קופסא של סיגריות כל שבוע. הסכמתי.
אז מישי אמר לי שאנשים נורא מגניבים נמצאים בת"א, יש את החולים
שמבקשים כסף ואת הנרקומנים שמהם אני צריך להיזהר כי הם מוכנים
להרוג בשביל קצת כסף לסמים, יש את  הזונות שאם תהיה נחמד אליהן
הן תהיינה נחמדות אליך, כמו בחורה אחת שפגשתי, קוראים לה "איך
שאתה רוצה שיקראו לה", אני קראתי לה שולי, נורא אהבתי אותה.
צילמתי תמונה שלה. יש לה עיניים חומות זהב כאלה ושיער ארוך
שחור, נעלי עקב גבוהות בצבע אדום בורדו, שמלה שחורה קצרה קצרה
שאתה ממש רואה את האיברים המיניים שלה, היא ישבה על המזרקה
בכיכר ועישנה סיגריה. צילמתי אותה והיא כעסה עלי. חייכתי את
החיוך המתוק של ילד בן 14, והיא סלחה לי, שאלה, "תגיד לי, מה
ילד בגיל שלך עושה לבד בשעות כאלה, אימא לא דואגת?" הסתכלתי
עליה וחייכתי. הוצאתי מהתיק את התמונה  שלי שמצאתי על עמוד
חשמל, הבאתי לה, צחקתי, היא הסתכלה עלי ואמרה: "חמודי, אתה
נורא מוזר אבל אם תביא לי קצת כסף אולי אני אעלים עין שלא
ראיתי אותך". הבאתי לה מסטיק וקצת כסף, אני ושולי תמיד היינו
נפגשים ומדברים. היא הייתה מספרת לי סיפורי רחוב על מה שקרה לה
בפגישות האלה שלה. בגיל 15 כבר הבנתי על מה היא מדברת.
יום אחד באתי אליה, קניתי לה מתנה ליום הולדת, שעות חיפשתי
אותה. קניתי לה חישוקים כאלה לאוזניים, עגילים גדולים עם
האותיות S עליהם כי קוראים לה שולי. חיפשתי אותה בכל הפינות
האפשריות, אז מישי בא אלי וסיפר לי שהיא נהרגה.
הייתה תאונה. הבחור הקבוע שלה נכנס חזק מדי עם מכונית לחניה
ולא ראה אותה אז הוא נכנס והרג אותה במקום.
עמדתי במקום ולא זזתי ובכיתי. כשברחתי לא בכיתי, אבל איבדתי
חברה אהובה, אהבתי אותה אז בכיתי. הייתה לה לוויה, מסתבר
שקוראים לה מיכל והיא בת של איזה איש עשיר שהגיעה לת"א. לא
רציתי להיות בת"א יותר. פניתי למישי ושאלתי אותו אם הוא רוצה
להצטרף אלי למסע בארץ. זה לא שהיה לו משהו יותר טוב לעשות, אז
יצאנו לדרך. הגענו למפה ולא ידענו מה להחליט, צפון או דרום, אז
למישי היה רעיון. הייתי בן 16, כבר שנתיים בת"א, זה יותר מדי,
עשיתי שטויות בחיים שלי, אבל להצעה של מישי אחרי מות שולי
הסכמתי מבלי לחשוב פעמיים.
"קח משהו מעולה שיחליט בשבילך", הוא נתן לי "שפיץ". הוא אמר
לי, "שים אותה על הלשון ותחכה חצי שעה בערך, אני הייתי מדליק
סיגריה בשביל שיעזור לך יותר". לקחתי את הקרטון והכנסתי אותו
לפה, הדלקתי סגריה, חיכיתי. פתאום ראיתי את שולי מול העיניים
שלי, היא חייכה את החיוך, כולה ילדה כשהיא נהרגה. יותר גדולה
ממני אבל ילדה. היא הלכה לאחור ורדפתי אחריה ומישי מאחורי רץ.
השבילים נהיו מטושטשים, כמו צבעי מים כאלה, הכול נזל לי. שולי
כמו תמונה ישנה נמסה ונהיו אצלה חורים של דהיות, כל העולם היה
כמו תמונה אחת גדולה. פתאום ראיתי את ההורים שלי מחייכים אלי
והשיניים הבולטות של אימא שלי כמעט יצאו החוצה וטרפו אותי,
מפלצת.
כשהתעוררתי הייתי בטנדר שנסע צפונה לכיוון חיפה. מישי הסתכל
עלי וצחק. הוא סיפר לי את מה שקרה בדרך כשניסינו לתפוס טרמפים
ואני באמצע איילון עמדתי באמצע הכביש ועזרו לנו, אנחנו נוסעים
צפונה עד לאן שהאיש הנחמד ירצה לקחת אותנו.
לקראת הרצליה ירדנו, פשוט היה לנהג פנצ'ר. אמרנו לו שאנחנו
נקרא לעזרה אבל ברחנו. מישי נזכר שיש שם בית של ידידה שלו אז
הלכנו לכיוון. הכסף התחיל להיגמר ורציתי לשמור אותו לאוכל. אני
כבר בן 16, עברו שנתיים מאז. השיער שלי ארוך ויש לי זקן ארוך
וחום אני לא ממש מת על זה אבל גנבו לי את הסכין שקניתי, אני
נורא רזה. כל שנה אני מוריד מהעמוד חשמל או מתחנת המשטרה תמונה
שלי, לחגוג את יום הולדת שלי ולא היום שנולדתי אלא היום
שברחתי. אני כבר שלוש שנים מחוץ לבית, אימא שמה תמונה של איך
אולי אני אמור להראות בגיל 16, גבוה, עיניים חומות, שיער שחור,
ארוך, משקפים ורזה. מצחיק שאני לא נראה ככה.

אז נחזור לסיפור. הלכנו לבית של הידידה של מישי. קוראים לה
עדי, בחורה בת 19 בערך, לא חיילת.  כהה עם שיער אדום, חתיכה
שחבל על הזמן. כשהיא ראתה את מישי היא רצה וחיבקה אותו ואני
עמדתי בצד, הביישן, מחזיק את המצלמה ביד אחת ואת התיק על הכתף,
אחרי שמישי והעדי הפסיקו להתחבק, מישי אמר: "תכירי, זה אורן,
הוא השותף שלי, חבר הכי טוב שלי ואני משגיח עליו". היא ניגשה
אלי ואמרה: "צד שמאל קומה שניה יש אמבטיה ומספרים, תעשה טובה
יש מסיבה אצלי וממש לא בא לי שיראו אותך ככה, טוב?" למרות שהיא
ניסתה להיות נחמדה, היא לא ממש הצליחה אם אפשר לומר. עליתי
למעלה, התקלחתי ולאחר מכן לבשתי את הג'ינס שלי וחולצה לבנה
שהיא הכניסה לי בזמן שהתקלחתי. יצא ממני בוץ שהיה תקוע במשך
שנים. ירדתי למטה, ישבו שם כל מיני בחורות ובחורים מת"א, כפר
סבא, הרצליה ורעננה.
הלכתי לכיוון האוכל שלא ראיתי שנים כבר. אפילו בבית לא אכלתי
אוכל כזה. היה שם אבטיח בבולגרית ולובסטרים וכל מיני מאכלי ים
מוזרים, בשרים ודגים וכד'. לשתות היה פונץ', היו בירות
ואלכוהול איכותי.
ראיתי את מישי יושב ליד עדי, שהיא מניחה עליו את הרגלים שלה
והוא מלטף אותן. הבנתי שהם לא בדיוק ידידים, יותר יזיזים הייתי
אומר. לקחתי לי לשתות ולאכול והתיישבתי רחוק מכולם במרפסת.
במרפסת שלה, ראיתי חתול אפור קטן. הוא הסתכל עלי במעין מבט,
אני רעב, הצילו תעזור לי. נתתי לו אוכל. הוא הסתכל עלי במעין
חיוך של תודה ונהנה מהאוכל. שיחקתי איתו. במוחי עלה זיכרון של
החתול שלי, לכלוך, שהיה לי כשהייתי קטן, שהיינו ישנים ביחד,
כמה אהבתי אותו והזלתי דמעה. "למה אתה בוכה", פתאום שמעתי קול.
הסתובבתי ומולי עמדה בחורה מדהימה!!! היא עומדת לידי ויש עליה
הילה של אור, אולי זה האלכוהול שאני לא יודע מה יש בו, או אולי
האור מהמסיבה אבל היא זהרה ממש.
"שאלתי למה אתה בוכה? הכול בסדר?", שאלה שוב ואני רק מסתכל
עליה. עיניים כחולות ושיער בינוני בצבע שוקולד עם פסים ורודים
ושפתיים שאתה ממש מת לנשוך ולא גבוהה ממש אבל רגלים ארוכות
והחזה שלה מושלם, לא גדול ולא קטן. ניקיתי את הדמעה, "לא, הכול
בסדר, פשוט נזכרתי בחתול שלי", ובאותו הזמן שיחקתי עם החתול
האפור שראה אותה וקפץ לרגלים שלה, הבנתי מיד שהחתול שלה.
קוראים לה אמלי, בקיצור קוראים לה אמה. היא באה לגור אצל עדי
לפני כמה שנים ונשארה בארץ. היא באה מלונדון. היא חייכה, "למה
אתה יושב לבד". סיפרתי לה את הסיפור שלי. היא חייכה אלי, ניגשה
לבר והביאה לנו לשתות. אחרי כמה כוסיות השתכרנו לאללה. היא
הציעה לי ג'וינט, חייכתי ולקחתי. עישנו אולי ארבעה ג'וינטים
במרפסת עד שאזרתי אומץ ונישקתי אותה, היה לה טעם של תות, כנראה
מהליפסטיק. היא נישקה, הכניסה לי לשון, את האמת הנשיקה הראשונה
שראיתי הייתה בטלוויזיה אז אני קצת בור.
היא נישקה אותי והכניסה את הלשון עמוק לגרון שלי. הושבתי אותה
עלי על הכיסא במרפסת והתחלנו להתמזמז. פתחתי לה לאט את
הכפתורים בחולצה והכנסתי יד לתוך החולצה. מיששתי בפעם הראשונה
שלי את החזה שלה, הוא היה נעים ורך, הפטמות שלה נעימות. נישקתי
אותה שם. היא עלתה וירדה עלי ואז היא ירדה ממני והורידה את
המכנסים שלי וירדה לי. אחרי שהיא הפסיקה היא עלתה, התיישבה
עלי, נכנסה ושכבנו ככה בפעם הראשונה שלי. שכבנו במרפסת בחמש
בבוקר כשכולם ישנו בפעם הראשונה שלי, זה כל מה שעבר לי בראש,
ואוו, פעם ראשונה, ואוו, ואוו, שאני אמות.
משם עברנו למיטה לסיבוב שני. הפעם היא שלטה יותר ממני, אוי
אלוהים אדירים, אני חושב שהצעקה שלי כשגמרתי העירה את כל
הרצליה, נרדמנו יחד, הסתכלתי עליה כשהיא ישנה, איזה יפיפייה,
ונרדמתי אני.
כשקמתי בבוקר היא לא הייתה לידי. אוי, איך כאב לי הראש מהכול.
הסתכלתי סביבי ולא מצאתי כלום. הסתכלתי סביבי וחיפשתי את
הדברים שלי. נזכרתי שהשארתי אותם למטה, מישי בא אלי ואמר לי
למהר כי הבעלים של הבית צריכים לבוא עוד מעט ואנחנו חייבים
לברוח. מצאתי את התיק, נעלתי את הנעלים בשניה האחרונה, כמעט
שכחתי את המצלמה שלי ויצאנו משם.
"אוי, איזה מזל", אמר מישי והדליק סיגריה, "לאן אתה רוצה להגיע
עכשיו. יש לנו כמה אפשרויות-  לחיפה, ים המלח, הכינרת, אילת,
אשדוד, באר שבע וזהו. כמובן שיש עוד מקומות אבל ישראל היא
ענקית ובחיים לא נגיע לכולה.
(הסתובבתי עם חיוך על הפנים   כאילו היה לי שלט ניאון  על מצח
שכתוב "עשה סקס עשה סקס") .
נשאר לנו כסף לאוכל וסיגריות  ולא לנסיעות .טוב, אח שלי, אין
מה לעשות, בוא נתפוס טרמפים ונראה לאן הרגלים ייקחו אותנו".
הלכנו לתחנת רכבת ועלינו עליה במאסף. ישבנו בין הקופסאות. אני
נרדמתי, שמעתי את מישי שר לעצמו שיר יום הולדת, הוא כבר 10
שנים ברחובות. אבא שלו היה דתי אלים הוא מרביץ לו, בבר מצווה
שלו כשכולם חיכו שהוא יבוא מישי החליט סופית לעזוב הכול ולבוא
לת"א עיר ללא הפסקה.
כשקמתי הגענו לאשדוד. מישי אמר שזה מקום טוב כי יש נמלים פה
ונמצא עבודה אבל שאני אגיד שאני בן 18 כי אחרת אני לא אמצא
עבודה.
הגענו לנמל לספינה ענקית. מישי אמר שהוא ידבר. הוא ניגש למנהל
ושוחח איתו כמה רגעים וחזר אלי ומצא עבודה, אני מנקה את הסיפון
והוא מרים חבילות עם מכונה. זה לא הרבה כסף, האמת שגרושים, כי
אנחנו גם גרים על חשבונו אבל זה מספיק. מכל משכורת מסכנה
שהרווחתי שמתי 10 שקלים בצד. זה כדי שנוכל לנוסע לאילת
באוטובוס כמו גדולים. רציתי ביום הולדת 18 לנסוע לאילת.
הגיע היום. אני בן 17 וחצי, ואני רוצה לנסוע לאילת כי אף פעם
לא הייתי שם. אימא שלי תמיד הבטיחה לי לקחת אותי לשם אבל לא
יצא. מישי התיישב. הייתם מאמינים? הוא התאהב במישהי שאבא שלה
גר שם. אמרתי לו שאני עוזב, הוא לא הרפה, חיבק חזק ואמר שהכל
יהיה טוב אם אני ארצה. נפרדתי מכולם, מישי השאיר לי מתנה קטנה
בתוך התיק. כשהגעתי לבאר שבע פתחתי את המתנה. הייתה שם קופסא
ובה חתיכות קטנות של קרטונים, קצת גראס, חשיש ושני כדורים.
חייכתי לעצמי, הרי לא באמת הייתי משתמש בהם, אבל אתם יודעים.
נגמר הכסף. הצלחתי להגיע עד לבאר שבע. משם אמרתי שזה רק כמה
שעות עד שאגיע  לאילת. קניתי הרבה מים ממה שנשאר ופילחתי עוד
שניים שלושה בקבוקים מהחנות ליד והלכתי לי במדבר. לפני זה
מכרתי את המצלמה שלי בשביל שאוכל לקנות לעצמי בגדים, שאני לא
אמות לי במדבר. את הפילם לקחתי כמובן, את היומן שמתי קרוב אלי,
הכל אני כותב שם ומדביק תמונות ליד האנשים שפגשתי, אז לפני
שיצאתי למסע האחרון שלי הסתכלתי בתמונות. הייתה תמונה של שולי
ותמונה של מישי ותמונות שלי מגיל 14. עד עכשיו שמרתי את
התמונות שמחפשים אותי, אולי אימא שלי הפסיקה כי לא מצאתי
באשדוד.
הייתי מוכן ויצאתי. הלכתי לי לאט במדבר, שתיתי מים ואמרתי
לעצמי כי אין לי בדיוק עם מי לדבר שם. אולי אני קח קרטון אחד,
יעבור לי יותר מהר המסע הזה לכיוון אילת הרחוקה שבמקום להתקרב
אלי מתרחקת. אז לקחתי לי קרטון, עישנתי שני ג'וינטים והמשכתי
ללכת. החול הפך לים ואני שוחה שם, לא ראיתי ים כבר 4 שנים.
המשכתי ללכת, ראיתי בועה שנפתחה באמצע המדבר וראיתי את אימא
שלי מחבקת תינוק חדש העונה לשם אורי, כמוני. רצתי לכיוון של
אימא שלי, פתאום היה לי געגוע אדיר לאימא שלי ולאבא שלי, לאחים
שלי, לשגרה, ללימודים, רציתי לבטל את המסע ולחזור הביתה אבל לא
מצאתי את הדרך. הלכתי בסיבובים ואז ראיתי שלט שמראה ברוכים
הבאים לאילת עוד 50 קילומטר. שמחתי, הלכתי לכיוון שלו ובמקום
להתקרב אליו התרחקתי וככה במשך עשר דקות. שתיתי אולי איזה
חמישה שישה בקבוקי מים. רציתי ללכת לשירותים ומולי עמדו
שירותים ניידים. ניגשתי, הרגשתי רטיבות ברגלים. בטח עשיתי
במכנסים מרוב מים ששתיתי. הגעתי, פתחתי את הדלת, השתנתי, אוי
כמה זה עשה לי טוב. כשסיימתי חזרתי אחורה ונרדמתי על החול אחרי
שלושה ימים שאני מסריח כמו הצרות שלי והיום יום הולדת ה-18 שלי
האמיתי, קמתי, חשבתי שמתתי. בסוף התברר שהגעתי לאילת וזה לא
היה שירותים אלא הים.
קמתי, הסתכלו עלי מוזר האנשים. לא ממש היה אכפת, ניגשתי מסריח
כמו שאני לאיזה זוג והצעתי להם את מה שנשאר לי בקופסא. קנו את
זה במחיר די טוב.
הלכתי כמו שאני, מסריח, וקניתי בגדים חדשים, חולצה, גופיה לבנה
ומכנס כחול כהה. הלכתי להסתפר. יצאתי מהמספרה כמו מיליון דולר
ואמרתי לעצמי שאני בן 18 היום ואני חייב לחגוג את זה כי אנחנו
בוגרים רק פעם אחת. הלכתי קודם כל לבנק. ניגשתי לדלפק, אמרתי
שאני בן 18 ובאתי לפתוח את הקופה שלי. לתדהמתי היה שם כסף.
חשבתי בטח שאמא שלי חשבה שאני מת אז הפסיקה את החשבון אבל היה
שם כסף. להפתעתי, לעומת זאת, היה שם בסך הכול איזה 1600 ש"ח,
זה הכול, אני לא מאמין. הלכתי והזמנתי לעצמי כרטיס טיסה הביתה.
כן, הגיע הזמן לחזור. מצאתי את עצמי, גיליתי מי אני, למה
ברחתי, לא יודע, פשוט לא הרגשתי שייך לשם, כאילו משהו קרא לי
ללכת. אני עד היום לא מבין את זה. כולה בן 14 וכבר עוזב את
הבית. לא נחטפתי על ידי אף אחד לכל המעוניין לדעת. לקחתי את
הכסף שנשאר והלכתי למועדון. בכניסה לא נתנו לי להיכנס. נתתי
שוחד לדורמן ונכנסתי.  רקדתי כמו שלא רקדתי כל החיים שלי.
השתוללתי, תפסתי בחורות ורקדתי אתן, שתיתי, הזמנתי את כולם על
חשבוני, הכל עשיתי. בחמש בבוקר הגעתי לטיסה, נכנסתי למטוס
ונסעתי לת"א. אמרתי לעצמי איזה כיף יהיה לחזור הביתה לאמא, אוי
איך התגעגעתי אליה.
כאשר אורן פתח את חשבון הבנק שלו אמא שלו הלכה בפעם האחרונה
לבנק לסגור את החשבון כי כבר עברו ארבע שנים והיא הייתה צריכה
להשלים עם זה.
כשהיא הגיעה לבנק סיפרו לה שבבנק מאילת הוציאו את כל הכסף.
"אילת, אורן תמיד רצה לנסוע לאילת", הבנק צלצל למקום ואמרו לה
שבחור צעיר בן 18 בדיוק נכנס לבנק ואמר שמגיע לו את הכסף. אימא
של אורן קפצה משמחה וחיבקה את כל מי שיכלה לחבק. היא חזרה
הביתה התחילה לסדר את הבית. האבא כבר לא גר שם, הוא לא יכל
לסבול את זה שהאימא לא השלימה עם זה שאורן עזב, אחותו הקטנה
שירי הייתה כבר בת 16 ועזרה לאימא לסדר את הבית. אחיו הגדול חי
בניו יורק אחרי שלא יכל יותר לראות את אימא שלו עצובה. אימא
סידרה את הבית, דגמה אותו, שייראה מושלם. לא נגעו בחדר של אורן
מהיום שהוא עזב, אימא חיכתה וחיכתה ואורן לא הגיע. היא לא ידעה
איך הוא אמור להגיע, במטוס או באוטובוס. היא החלה לחשוש שמא
האוטובוס התפוצץ עם המצב הביטחוני היום, אתם יודעים, חושים של
אימא. ארבע שנים היא הרגישה שלא קרה לו כלום והוא לא מת כמו
שכולם אמרו, תקראו לזה אינטואיציה אימהית.
בסביבות השעה חמש בבוקר, כשהיא עדיין מחכה, היא שמעה דפיקה
בדלת. היא ניגשה בחשש לכיוון הדלת וכשפתחה אותה עמד שם שוטר עם
תיק ביד.
"שלום גבירתי, מצאנו את זה בשדה התעופה שדה דוב והיה כתוב בתוך
התיק את שם המשפחה שלך אז הבאנו אותו אליך. זה שייך לך,
גבירתי?"
אימא של אורן לקחה את התיק והסתכלה עליו. היא ידעה שזה התיק של
אורן, היא ידעה כי היא קנתה לו אותו לבית הספר. היא חייכה חיוך
קל לשוטר ואמרה שזה שלה ותודה.
אחרי שהשוטר הלך היא הלכה לחדר של אורן, ישבה במיטה שלו ופתחה
את התיק. בתוך התיק היה את היומן שלו. היא ישבה וקראה אותו כל
הלילה. פרטים, פרטים, איך הוא פגש את מישי ואיך הוא ברח מהבית,
על הבחורה שפגש והזונה שנהרגה, הכול היה כתוב שם. היא הסתכלה
על התמונות שהוא צילם, את הנופים של הארץ ותמונות של אנשים
זרים ותמונות שלו, של בגרותו ואז היא ראתה תמונה עדכנית יחסית
מהיום או אתמול. אורן עומד כששדה התעופה שדה דב מאחוריו
ומחייך. מאחור הייתה דבוקה פתקית קטנה שבה היה כתוב
"אני היום ממשיך במסע של חיפוש של עצמי, אורן."
התמונות נפלו מידיה של אימא של אורן. היומן נפל אתו. היא
הסתכלה מסביב ובכתה. היא בכתה מאושר, מעצב, היא פשוט ישבה על
מרגלות המיטה-מטוס של אורן הקטן ובכתה.

ואורן, לאן נסע? לא יודעים, עם מי? לא ידוע, יודעים רק למה. כי
כנראה אורן עוד לא מצא את עצמו.