פתחתי את החלון בחדר והגפתי את התריסים שהיו סגורים בימים
האחרונים מהגשמים שעברו עלינו.
ראיתי היום חייל ונערה.
חצץ אותם מעין שער גדול שהיה בפתח הבסיס.
הוא זרק לה כסא פלסטיק שכנראה שימש לחיילים במהלך השמירה.
שניהם התיישבו, אחד למול השניה, מדי פעם נתנו נשיקה או חיבוק
דרך המחסום הענק, שהוצב שם מי יודע מתי. נראה היה כי הוא הפריד
בינהם בגוף בלבד. הם לא ייחסו לו משמעות רבה.
היא הביאה איתה את המעיל הצבאי שלו וכמה קופסאות שבטח הכילו
אוכל ששלחו מהבית. עכשיו היא בטח שואלת לשלומו ואיך עבר לו
השבוע, ואם הוא שמח שהיא כאן, מתעניינת כמה התגעגע ואם חשב
עליה מאז השיחה שלהם לפני יומיים.
והוא, הוא מריח אותה כמי שמריח אותה בפעם הראשונה בחייו. הוא
בוודאי התגעגע. היה נראה כי הזמן לא היווה גורם. הם שהו שם
שעות ודיברו ודאי על כל מה שהחסירו ואלו נראו לי כי אני בוהה
בהם כנצח, החיוך על פניהם והתמימות שבו הראו כי אין מאושרים
מהם ברגע זה.
הבטתי בהם כמקנאה להם.
מנסה לדמיין אותך, את החייל שאף פעם לא היה שלי, התגייסת לא
מזמן ועדיין לא ראיתי אותך במדים אבל אני יכולה לתאר בערך.
רוצה לצעוק לך ולומר כמה התגעגעתי ואיך אני לא מפסיקה לחשוב
עלייך בחודשים האחרונים שעברו. לא מפסיקה להריץ בראש את השיחה
האחרונה שלנו לפני חודשיים.
הייתי רוצה להיות שם, הייתי רוצה להיות זו שתרוץ לשער בציפיה
לראות אותך. הייתי נותנת הכל בכדי להיות במקומה.
היא בטח חיכתה לזה כל השבוע או אפילו שבועיים, אלוהים יודע כמה
זמן הם לא התראו.
ועכשיו הם ביחד והוא החייל שלה והיא הנערה שלו.
אני אפסיק לצפות בכם עכשיו ואקווה שיהיה לכם רק טוב, בציפיה
שיבוא יום ואני אקבל את החייל שלי.