נולדתי באוקטובר 1986 בעיר ירושלים.
מאז עברתי מספר רב של פעמים דירה ונדדתי (כמובן עם משפחתי)
מעיר לעיר...
כרגע אנחנו ממקומים בנתניה, בערך שבע שנים.

לפני שלוש שנים סבא שלי נפטר, וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי
מוות של אדם קרוב שלי-אך לא קרוב אליי...

מאחר שאז הייתי בערך בגיל 12, כל הורמוני הגוף שלי השתוללו,
וחוויתי דיכאונות והמוות הזה באמת גרם לי להיכנס לדיכאון-כמו
בספר...
לילות ללא שינה מחשבות רבות, הזנחה עצמית, חוסר תיאבון וגם
להיפך, יותר מידי שינה, תיאבון מוגבר, והתבודדות, ובהתבודדות
החלו חיי להשתנות לגמרי.
תמיד הייתי ילדה כישרונית-בעיקר בתחום הדרמה, וגם למדתי זאת.
תמיד הייתי ילדה חכמה... רואים את זה בתעודותיי.
תמיד הייתי כמו הכוכב של המשפחה... נפלא, הא?
לא כל כך-כגודל הציפיות כן גודל האכזבות.

באותה תקופה, של כיתה ז, התרחקתי מכולם ונהייתי לבד, שמעתי
מוזיקה דיכאונית (אביב גפן, השנים הרחוקות יותר...)הסתגרתי...
והמוות של סבא שלי גרם לי לחשוב על מוות, ולא רק שלו...
פעם פשוט לקחתי סכין מטבח ו'שרטתי' את עורי, כמובן שזה לא
השפיע, ירד קצת דם... אבל נרגעתי, ובפעם אחרת בלעתי 10 כדורי
אקמול...
אף אחד לא ידע על אותם ניסיונות. הייתי לבד.

אחרי שנה וחצי, בפברואר השנה, בלעתי כשלושים כדורי אקמול
שונים...
ומזה די קשה להתעלם... לקחו אותי לבי"ח, שם עשו הכל, שטיפת
קיבה, והביאו לי פסיכיאטרית ששלחה אותי ל"בית משוגעים"... דבר,
שלא נורא בכלל... אפילו אהבתי לשהות שם...

הייתי שם חצי שנה, די הרבה זמן, ובזמן הזה, לא ריפאו אותי,
נהניתי להיות שם, למרות שביצעתי שם מספר לא קטן של ניסיונות
אובדניים.
הן בתלייה, בחניקה, בחתיכה, בבליעת דברים מסוימים, ועם שקית
נייילון... תבינו לבד...

על חיי בבי"ח לבריאות הנפש, אספר ביצירותיי הבאות...