אני יושבת כאן ליד המחשב,
לפעמים גם יושבת בכיתה עם עט ויומן,
אין לי משו יותר טוב לעשות,
אז אני מנסה לכתוב עליך איש יקר,
וכלום לא יוצא,
וכשיוצא, כל מילה, מצטרפת למילה שמצטרפת לשורה,
שהופכת לשיר לילדי הגן,
לא מצליחה להעביר אותך אל הכתב,
או את הרגשות שלי אליך,
לא מנסה להבין אותך במחשבות,
כי הכל כל כך ריקני ושטחי שבאמת חבל שאני מבזבזת דמעות,
אני מסתכלת על פיסת הדף הריקה שמולי
היא מייצגת אותך, אותך ואת הערך של הרגשות שלי אליך
מחפשת אהבה, מסתפקת בדברים קרובים,
כמעט אבל לא בדיוק, מחפשת את הכאב הישן,
כאב של אהבה שהיא בסתר אבל בעצם לא, כאב של דחייה,
כאב של הלב שלי שמוחזר אליי הרוס, שבור, מעוך, עם פתק של "לא
תודה",
ותראה איך העולם כולו צוחק עליי, קיבלתי אותך,
הראית לי כאב מסוג חדש,
כאב של סטירה מצלצלת שנתתי לעצמי, "תתעוררי! מה את עושה?"
מכניסה את ראשי החולה, למיטה זרה,
מסכמת את כל מה שאני יודעת על החיים,
ומגלה שבסופו של דבר, גם זה בדיוק כמוך-
כלום.