לפני שבועים היה לי שבוע מחסומים. האמת שזה יוצא לפני שבוע, כי
השבוע עצמו מעצם שמו נמשך שבוע. אבל אמרתי שבועיים, אז נמשיך
עם קו המחשבה הזה אם לא אכפת לכם. השבוע היה נראה כמו אחד
השבועות היותר מסריחים. לקום בשש בבוקר, לנסוע למחסום ולשמוע
ערבים מקללים אותך וצוחקים כשהם חושבים שאתה לא מבין. ילדים
קטנים אלה, לא מגיע להם מדינה. תמיד הייתי חושב בהפסקת
הסיגריה. ממש טיפשים, הם כנראה שוכחים שאני בודק אותם, כי אני
חלק מהצבא שכבש אותם, ובעצם אומר להם מה לעשות. אבל, מצד שני,
אולי זה הדבר היחיד שעוד נשאר להם לעשות. לקלל את החייל שבודק
אותם. כאילו הם אומרים, אתה אולי בשליטה, אבל אני לא מפחד ממך.
אם אתם לא מפחדים, אז למה בערבית שאני לא אבין? אבל אני מעדיף
לא לנפץ להם את הבועה. עדיף ככה, האמת פשוט עצובה מדי. אז אני
שומר על חיוך נחמד, מקובע, והם מקללים אותי עם חיוך, כשבעצם,
כולנו רק רוצים הביתה. בקיצור, השבוע עמד להסתיים ואני הייתי
במחסום שנקרא "עזון עתמה". ילד אחד מגיע אלי, דווקא חמוד.
"מאיפה?" אני שואל בערבית.
"עזון" הוא עונה, טיפה בשקט.
"לאיפה?" אני שואל.
"לעזור לאבא לעבוד בחממות".
"מצטער" עניתי. "אסור לך להיכנס בלי מבוגר, לך תביא את אמא".
"מותר לי להביא את אבא"?
"איך תביא את אבא הוא בחממות?", אמרתי.
"מה פתאום?" ענה הילד, "אף פעם לא אמרתי דבר כזה".
הרמתי גבה. הבנתי שיש לי פה עסק עם שועל קטן, אבל לא קטן.  הוא
רוצה להביא לי אבא מזוייף, סתם מישהו שנמצא באיזור. "אוקיי",
אמרתי, "לך ותחזור רק עם אמא", אמרתי וחשבתי לעצמי שהשועל הקטן
קיבל מה שנקרא: "זימבור".
"אבל אמא חולה", ענה הילד עם פרצוף אבוד.
"טוב תראה חמודי, הוליווד זה לא פה לך ותחזור רק עם אמא".
"גם ככה כל העם שלכם כבר מזמן נמאס עליי", חשבתי לעצמי.
הילד הלך תוך כדי שהוא מקלל אותי וחושב שאני לא מבין, הוא יגדל
להיות ערבי לתפארת מדינת... שום מדינה בעצם, חשבתי. קצת עצוב.
אחרי כמה זמן הילד חזר עם זקן רכוב על חמור.
"מה עכשיו?", שאלתי.
"זה דוד שלי", ענה הילד.
"אתה דוד שלו?", שאלתי את הזקן.
"כן", ענה הזקן.
"אז איך קוראים לילד?", שאלתי. אני כבר ידעתי מקודם שהתשובה
היא אחמד. הזקן רכן אל הילד, ושאל אותו "אז איך אמרת שקוראים
לך...?".
"אחמד", השיב הילד.
"לילד קוראים אחמד!", השיב הזקן בביטחון.
לא מספיק שהוא טיפש, הוא חושב שגם אני כזה. את הזקן רשמתי
לעצמי והסתכלתי על הילד.
"אתה בא לעבוד עליי קטנצ'יק?" שאלתי.
"לא, מה פתאום?" ענה הילד.
"תעבור", אמרתי לילד.
שיחייה בבועה שהוא עבד על החייל.
"אתה, דוד", אמרתי לזקן. "תחזור הביתה".
איזה עם הם אלוהים ישמור, איזה עם. נשארתי במחסום עד הערב
והזמן זחל. לקראת ערב, כשאף אחד לא עבר יותר, חזר הילד.
הוא עבר על פני בלי להביט בי, ואני הסתכלתי עליו שילמד לפחד.
לפתע, הוא עצר ופנה אליי והתקרב, הוציא פרח מקומט מהכיס, ונתן
לי.
"בשבילך", אמר.
חייכתי. לא חיוך נחמד ומקובע, חייוך אמיתי.
פרעתי את שיערו, ואמרתי "אתה... אתה חמוד אתה, אבל מחר, אל
תחזור בלי אמא, דיר באלאק!".הילד חייך והלך.
איזה עם הם אלוהים ישמור, איזה עם.