אפשר להגיד שהכרתי את אייריס מגיל אפס, אבל זה לא יהיה מדוייק.
בכיתה ה' היא נכנסה למעבדת מדעים באמצע סרט על חיפושיות הבר
השחורות וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה.
היו הרבה שמועות על משפחה חדשה שמגיעה לקיבוץ, עם בת בגילנו
ואבא שאמור היה להיות הגזבר החדש של הקהילה. היו לנו חובות
רבים באותה תקופה והמשפחה החדשה מתל אביב הייתה אמורה לגאול
אותנו מכל הצרות. אבא גזבר, אמא בלונדינית. זה הכל, כל מה
שידעתי על אייריס ברגע שהיא נכנסה. מאותו רגע, התחלתי ללמוד.
היו לה עיניים חומות, גדולות ורטובות, השיער שלה היה חום וארוך
והיה לה אף קטנטן ופה קטן עוד יותר. היא לבשה שמלה לבנה עם
פרחים אדומים וכתומים וכשהיא נכנסה למעבדה, סקרה את הכיתה
בעיניה החומות, היא בחרה להתיישב לידי. מאז לא נפרדנו. כשנגמרו
הלימודים באותו יום אימא של אייריס חיכתה לה מחוץ לכיתה. היא
הייתה קלדנית, והרבה עבודה לא הייתה לה בקיבוץ. אייריס העדיפה
שאני אלווה אותה הביתה. מאוחר יותר גיליתי שהיא גרה במקום
הגולדמנים שעברו לטבריה לפני חצי שנה. הבית, שהיה עכשיו שלה,
נחשב לאחד החדשים בקיבוץ והיה במרחק חצי דקה משלי, ליד פרדסי
התפוזים של הקיבוץ.
שנה שלמה היא ישבה לידי, אייריס, ואז, יום אחד, היא פשוט
הפסיקה. כששאלתי אותה למה, אחרי בית הספר בפרדס היא פשוט ענתה
"ככה" ופערה זוג עיניים גדולות. היינו חברים טובים אני והיא.
אני חושב שבכיתה ז' בערך הבנתי שאני מאוהב בה. זה לא הכה בי
ביום בהיר אחד כמובן, זה היה מין תהליך שקשה להצביע על ההתחלה
שלו, אבל הסוף שלו, ההתאהבות הטוטאלית, זכורה לי בהחלט.
זה קרה בפסח אחד, בזמן החופשה כשהיא עמדה בחצר המשותפת וסחטה
תפוזים, לובשת שמלה לבנה.
הסתכלתי בה מהחלון ויצאתי לעזור לה. כשנגמרו התפוזים הלכנו
לקטוף עוד שלושה, ובפרדס, עם החול הבוצי בין אצבעות הרגליים
והשמש השוקעת שסינוורה אותי היא נשקה לי לתודה. נשיקה פשוטה
כזאת, על הלחי. הכל אצלה היה כל כך פשוט. אולי אז, את הרגע
הזה, מהול בתפוזים ובוץ, בריחות הקיץ החמים, אני יכול לזכור,
כהתאהבות הראשונה שלי. היחידה שלי.
שלוש שנים אחר כך והנשיקות של אייריס עדיין היו פשוטות , היא
לא איבדה את התום. הפכנו לחברים, לזוג הכי יפה בקיבוץ, באופן
דיי מוזר. מעולם לא הצעתי לאייריס חברות או אמרתי לה שבכל פעם
שאני רואה אותה אני מתרגש מחדש, מאז כיתה ה', למרות שאני באמת
הרגשתי ככה, ואייריס, אייריס אף פעם לא אמרה לי שאני מוצא חן
בעיניה, שהיא אוהבת להיות איתי ושאני תמיד משמח אותה, למרות
שאני חושב שאיפה שהוא, היא הרגישה ככה. לא אמרנו כלום, אני
והיא, הכל היה כל כך טבעי. מעולם לא הבאתי לאייריס פרחים. אף
פעם לא דיברתי אליה במילים יפות, מילים של אהבה. פשוט היינו.
היא הייתה הראשונה שלי ואני הראשון שלה, אני הייתי מאוהב בה
מעל לראש וכשהתגייסתי עברנו לחדר משלנו בקיבוץ.
החדר היה קטן והצנרת חלודה, המים החמים בקושי עבדו ואייריס
הייתה יוצאת ממקלחות רועדת. בסופי שבוע כשיצאתי מהבסיס הייתי
מחכה לה מחוץ למקלחת ומחמם אותה עד שתפסיק לרעוד. הקור היה
תמידי והדבר היחיד שהיה טוב בחדר הקטן הייתי טלוויזית הסוני
הקטנה והישנה שהשאיר שם הדייר הקודם, לפני שנפטר, וספה משומשת
עם כריות פרחים אדומים וכתומים שתמיד הריחה מנפטלין.
זה לא היה משהו, החדר הזה, ולא ככה אייריס דמיינה את עצמה בגיל
20, אלו לא היו החלומות שלה, אבל בחדר הזה הייתה המון אהבה.
היו לנו שתיקות טובות, לי ולאייריס. היינו יושבים ושותקים,
מסתכלים אחד על השני, מחובקים, ושותקים. דברים לא היו צריכים
להיות מסובכים איתה. היינו הולכים יד ביד בשקט, אוכלים בדממה.
זה לא שלא אהבנו לדבר, אני פשוט חושב שלא היינו צריכים מילים.
שירתתי במשמר הגבול במוצב איילון וממשכורת החייל שחסכתי במשך
שנה וחצי קניתי יום אחד את טבעת האירוסין שהייתה מונחת בכיס
שלי כבר חודשיים. הרבה פעמים דמיינתי את הרגע שבו אכרע ברך
ואציע לאייריס להינשא לי. הייתי בטוח שהיא תאמר כן, אני רק
חיכיתי להזדמנות הנכונה.
טבעת אירוסין הייתה תקועה עמוק בתוך הכיס של המדים שלי גם
כשאייריס נפרדה ממני.
חזרתי בשבת לחדר וכל התיקים שלה היו ארוזים ומונחים בערמה
גדולה בבגאז' הטנדר של הקיבוץ. בהתחלה חשבתי שאנחנו עוברים
דירה ביחד, כמו שתיכננו, אבל אף אחד מהתיקים שלי לא היה בתא
המטען.
היא חיכתה לי בחדר, בלי דמעות, בלי רעידות, בלי להגיד כלום.
היא חייכה אליי ונישקה אותי במצח, אני צנחתי על הספה עם כריות
הפרחים והיא יצאה החוצה. מתוך החדר הקטן שמעתי את הטנדר נוסע
ומתרחק לשדות. הסתכלתי מהחלון ויכולתי לראות את ראשה לצד
הנהג, היא אפילו לא הסתכלה אחורה. אני אפילו לא הספקתי לשאול
למה.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, בחדר, על הספה עם כריות הפרחים
האדומות והכתומות שהריחה מנפטלין, אבל בתשע שלושים וחמש בערב,
אחרי שמזמן החשיך, אורן נכנס לחדר בלי לדפוק התיישב לידי על
הספה.
ישבנו כמה דקות ושתקנו, הוא ידע מה קורה לי, אני ידעתי שלא
נעים לו לדבר, אז שתקנו. "אני אכין לך תה" הוא אמר אחרי נצח,
ואני רק הינהנתי. שתיתי ונרדמתי על הספה. כשהתעוררתי, אורן
עדיין היה שם, הוא ישב על הכורסה מולי והסתכל עליי. "היא נסעה
להודו, אתה יודע, היא לא אמרה לאף אחד, אבל בדקתי". הינהנתי.
"היא עזבה" הוא הבהיר, כאילו מצפה שאני אפרוץ בבכי. שתקתי לכמה
רגעים, רק חשבתי לעצמי, למה. למה היא עזבה. אורן הלך בארבע
בבוקר והבטיח שיחזור מחר לדאוג לי. אני הרגשתי את החור בתוכי
גדל, חור עצום. לחור קראו החיים בלעדיה והוא קרע אותי מבפנים.
הדמעות ייבשו אותי במשך יומיים, בכיתי סתם, בלי כוח, בלי מטרה.
יומיים אחר כך הגיע ג'יפ צבאי לקיבוץ ולקח אותי איתו, נתפסתי
על עריקה מהצבא ונכלאתי לשבועיים.
כשיצאתי מהכלא מכרתי את החדר בקיבוץ לזוג עולים מאוקראינה ולבן
הקטן שלהם, לקחתי את כל החסכונות שלי ואת הטבעת בכיס, וטסתי
להודו. בהודו חיים כמעט מיליארד תושבים על שטח אדמה הקטן פי
2.75 מסין, ובכל זמן נתון נמצאים שם כ-13.5 מיליון תיירים,
0.9% מהם ישראלים, ככה אמרו בלשכת התיירות בבומביי. איבדתי את
אייריס שלי בהמון, בקהל האנשים. אחרי יומיים חזרתי בטיסת שכר
מבומביי ושכרתי חדר במלון בטבריה, על חוף הכינרת. אלינור,
החברה הכי טובה של אייריס באה לבקר אותי. ישבנו ושתינו קפה
והיא שאלה אותי מה שלומי. אחר-כך היא התחילה. תמיד היא היתה
מתחילה ואי אפשר היה לעצור אותה. יכולת לשים אותה על "מיוט"
במוח ולראות את השפתיים שלה זזות בצורה עכברית כזאת, מדברת
מהר, תמיד חושבת שהיא יודעת מה כולם חושבים. היא לא ידעה כלום,
אבל היא התחילה. "אף פעם לא חיזרת אחריה אתה יודע? היא היתה
מאוד מתוסכלת בחודשים האחרונים ואתה לא שמת לב לכלום" החצים
שהיא ירתה כאבו. "אף פעם לא הייתם רומנטים, לקחת אותה כמובן
מאליו והיא לא רצתה להיפרד. היא ניסתה להגיד לך את זה שבוע
לפני שנסעת לצבא ואתה לא הקשבת" נאנחתי. "אולי היא רצתה שתחזר
אחריה? אתה הגבר היחיד שאי פעם היה לה. היא רצתה שתתקשר בשתיים
בלילה באמצע משמרת ותגיד לה שאתה מתגעגע. היא רצתה שתמלא את
החדר בחרציות בשבילה, היא רצתה ארוחות לאור נרות..". אלינור
המשיכה לדבר אבל אני ידעתי שאייריס לא עזבה בגלל זה, היא לא
רצתה חרציות ושיחות ומילים וחיזורים, אולי זה מה שאלינור רצתה,
אייריס לא הייתה כזאת. "אורי?! אתה שומע אותי? היא רצתה
לה-ת-ח-ת-ן איתך!" קולה של אלינור נשמע בכל החדר. אייריס תמיד
השיגה מה שהיא רצתה.
שוב נאנחתי , היא הכינה לי סלט, אכלתי והיא חזרה לעבודה.
נשארתי בחדר במלון במשך שלושה חודשים, בוהה בקירות, רואה את
החסכונות שלנו נעלמים, רואה את החיים שלי עוברים כמו כדור
תועה, רואה עוד חברים מוכרים לי פילוסופיה בשקל. "צריך להתקדם,
אורי", "תסגור את הפרק הזה, אורי", "עדיף לך בלעדיה, אורי",
"היא הייתה חייבת מרחב ,אורי". תמיד עם העצירה הזאת לפני השם
שלי, אנחה של צער ורחמים.
נסעתי שוב להודו ותיכננתי לחפש את אייריס במשך שבוע וחצי. ככה
חישבתי יישאר לי כסף גם לטוס בחזרה ביחד איתה. קניתי כרטיס
הלוך חזור אחד, וכרטיס חזור. בומביי-תל-אביב, וכל כך קיוויתי.
שלוש שנים ושמונה חודשים חיפשתי את אייריס בהודו.
התחלתי בעיירות המטיילים הטיפוסיות, באתרי הבילויים בערים
הגדולות, במלונות היוקרתיים והקטנים. עברתי מהצפון לדרום,
מגבול בורמה לגבול פקיסטן, מגבול נפאל לקצה הדרומי, הסתובבתי
כמו זומבי מראה לבני 20 מחוקים מסמים ופטריות הזייה תמונות של
הבנאדם הכי חשוב בעולם הקטן והשתקני שלי ואף אחד לא ידע לזהות
אותה. עברתי לשבילים הנידחים, לגמרי לבד, בלי מדריכי תיירים
חיפשתי את האור שלי, הטעם לחיים. לא ראו אותה בשום מקום, לא
זכרו אותה בשום מלון תיירים נידח ומוכה יתושים, לא זיהו אותה
בשום מקום.
אחרי שלוש שנים ושמונה חודשים חזרתי לארץ עם הכרטיס שקניתי
מראש לתקופת זמן בלתי מוגבלת. בשדה התעופה לא חיכה אף אחד, אבל
מחלון המונית, בכניסה לקיבוץ ראיתי את אורן. הוא לא ראה אותי.
כל כך הרבה זמן עבר ששכחתי שמכרתי את הדירה ונכנסתי פנימה.
אייריס עמדה במטבח וערכה שולחן לשניים.
"בדיוק בזמן!" היא חייכה וחיבקה אותי. לא הבנתי, לא היה לי זמן
לחשוב, לא היה לי זמן לשאול למה.
המשכנו מאיפה שהפסקנו, חיבקתי אותה חזרה ושכחתי מהכל. היא האור
שלי, הטעם לחיים, האהבה הראשונה. הסלט כבר היה מוכן והחביתות
על המחבת. "שב לשולחן" היא אמרה, ישבתי. היא טיגנה את הביצים
במשך כמה דקות ואחרי שאכלנו, בקינוח, היא אמרה:" בוא נתחתן
מחר". הוצאתי את הטבעת מהכיס והתארסנו. אחרי יומיים התחתנו, רק
כי למחרת היה יום העצמאות. ביום שישי אחד, חזרתי מפרדסי
התפוזים בערב והיא עמדה ליד הכיריים, מכינה חביתות. חיבקתי
אותה מאחורה ונישקתי אותה בצוואר קלות.
"למה?" שאלתי. "ככה" היא ענתה ופערה זוג עיניים גדולות, "שב
לשולחן" היא אמרה.ישבתי. היו לנו שתיקות טובות, לי ולאייריס. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.