|
מדפים כיסו את הקירות הבהירים, ועליהם בובות לאין מספר, ועל הרצפה ישבה
הנסיכה נוג ועסקה בכשפים.
במקום הבובות שסולקו מן המדפים התחתונים עמדו ספרי-כשף עבים. על שולחנה של בת
המלך ניצבו שלושה סירים, שתכולתם הסמיכה רוטטת וחריפת ריח. נוג בחשה בסירים
ששלהבת בלתי נראית גרמה להם לבעבע וחייכה והמהמה וזמזמה לעצמה.
מי שהציץ לחלונה בהיחבא עשוי היה לראות זאת, אולם מי שהקיש על דלת חדרה ונכנס
פנימה היה רואה נערה רוקמת שטיח צבעוני ומחייכת ומהמהמת ומזמזמת לעצמה.
מישהו הקיש על הדלת.
"הוד מעלתך," הנקישה קצרת הרוח שבה ונשמעה. "העלמה נוג, הוד מעלתך."
הדלת נפתחה כדי חריץ צר, ופניה של נוג השתרבבו החוצה.
ללא גינוני כבוד מרובים הדפה האומנת הקשישה את הדלת ועתה עמדה בחדר. ידיה
נשלבו על בטנה הגדולה, החגורה סינור לבן. פניה היו סמוקים.
"העלמה," קולה היה סמכותי ובמקצת זועף. "אביך מחכה לך מזה חמש עשרה דקות באולם
האורחים הקטן ואת אינך מוכנה."
"אבל טיטי," חיננה הנסיכה את קולה ותלתה באומנת עיניים שחורות ועגולות. "כיצד
יכולתי לדעת?"
האומנת לא התרככה. ברור היה כי בעיניה מוטלת על הנסיכה חובה אחת ויחידה -
להיות מוכנה תמיד. מבטה הבלתי מרוצה חלף על פני הקירות כמפקד הסוקר את חייליו.
הבובות עמדו סדורות וממושמעות, זו לצד זו, זו מעל זו - עם עצום ורב. מבטה נעצר
בשורת המדפים התחתונה ובשולחנה של הנסיכה.
"ומה פשרם של אלה?"
פיסות אריג צבעוניות, פקעות חוטים וחבלים ויריעות מגולגלות כיסו את השולחן
והמדפים. בפינת החדר הושבו בובות המדפים התחתונים בפישוק איברים מגוחך למראה,
וארשת עגומה של גולים אומללים על פני החרסינה שלהן.
"אני רוקמת שטיחים." אמרה נוג ומיהרה אל ארון הבגדים וחזרה משם עם אחת משמלות
יום שלישי בבוקר - שמלה ירוקה כבקבוק.
"היום יום רביעי," הכריזה האומנת בצהלת ניצחון כבושה היטב "אחר הצהריים."
בתנועה החלטית היודעת את אשר לפניה ניגשה אל הארון והוציאה ממנו שמלת משי
צהובה, רקומה פרחים תכולים-סגולים. חיש קל כבר היתה רוכסת כפתורים אחרונים
וקולעת את שערה של נוג לצמה ארוכה ושמנמנה, ענובה בסרט משי סגול.
"שטיחים?" שאלה האומנת, כשמיהרו שתיהן במסדרונות הארוכים של הארמון. ידה האחת
הדפה את נסיכת טיפוחיה ברכות קדימה, וידה השנייה הסירה גרגרי אבק בלתי נראים
משמלתה.
"שומו שמיים, שומו שמיים, שומו שמיים..." מלמלה הנסיכה לעצמה בלחש.
"שומו שמיים!" קראה האומנת "לא יתכן ש...", ומיד הסבה מבט חד ונדהם אל פניה של
נוג.
"את לועגת לי, הוד מעלתך? אני אינני צעירה עוד, ולשוני מורגלת בביטויים
מסויימים. אינך צריכה ללעוג לי."
"הפסיקי לקרוא לי 'הוד מעלתך', טיטי שלי, את מכירה אותי מאז הייתי תינוקת.
בשבילך אני נוג." היא הדביקה נשיקה ארוכה על הלחי השמנה והסמוקה. האומנת
השתתקה לרגע קט.
"שומו שמיים, נוג, לא יתכן שתרקמי שטיחים. את נסיכה."
היא הטעימה את שמה הפרטי של הנסיכה ובחנה בזהירות את תגובתה. הנסיכה הביטה בה
בחיוך.
"ומה בכך, טיטי? אני אוהבת זאת, ונסיכות איננה מקצוע."
האומנת נראתה מזועזעת במקצת.
"אבל לא יתכן שתרקמי שטיחים מבלי שתהיי חברה באגודת הרוקמים..."
"אני מועמדת מתלמדת." אמרה הנסיכה בקצרה וכבר נכנסה למבואת האולם הקטן. ידה
אחזה בידית הדלת. "תודה, טיטי, חכי כאן. זה לא יארך זמן רב."
האולם היה דומם, החלון היה פתוח ווילון התנופף ברוח.
"אבא." אמרה נוג בלחש והחוותה קידה עמוקה. "אדוני ואבי, הוד מלכותך, הוד
רוממותך, המלך ירום..."
"הפתעה!"
מבעד לחלון הפתוח קפצו ארבע מכשפות עירומות.
"הפתעה!" שבה וצעקה הקשישה שבהן. מפלי שיער לבנים גלשו על חזה וכתפיה. היא
קיפצה סביב לנוג, כשהיא מעווה את פניה. גם האחרות, לבושות במחלפות שיערן
הארוכות בלבד, החלו לקפוץ סמוקות ופרועות סביב הנסיכה הצוחקת.
"פרשי את מרבדך, נוג." קראה הצעירה שבהן, זו שנמשים צפופים כיסו את כל גופה.
נוג הסירה את שמלתה, והנערה המנומשת מיהרה להתיישב במרכזו של משטח המשי הצהוב
הרקום פרחים תכולים סגולים. היא משכה את חברותיה בשיערן הארוך כלפי מטה עד שכל
הארבע ישבו, רוטטות ומתפקעות בצווחות גיל. אחת קשישה ולבנת שיער, אחת שחורת
שיער ובעלת פנים עזים, השלישית גבוהה וגרומה. המכשפה המנומשת היתה היפה מכולן
וצעירה אף מנוג. הן הדפו זו את זו במרפקיהן ועיוו את פרצופיהן כל כך עד כי נוג
חשה בבטנה מרוב הצחוק.
אדוות זעירות החלו לרוץ על פני המשי הצהוב, ואט אט החלו פניו השקטים של המרבד
לגעוש עד שהתנשא באוויר בגובה מתניה של נוג. בתנועה מהירה ורבת כוח נשלחה
לעברה יד ארוכה ומשכה אותה בצמתה. הסרט התכול-סגול נפל ארצה, שיערה של נוג
כיסה את גופה, והמרבד התרומם במהירות וחמק דרך החלון.
הן עפו שעה ארוכה. העליצות הפרועה התפוגגה באוויר החופשי, נוג הביטה בשמיים
והרגישה כאילו היא לבדה. המכשפות נאלמו דום, ולולא מגע גופיהן החמים, יכולה
היתה להאמין כי לבדה היא מרחפת על גליו של המרבד המעופף.
"פרשי את מרבדך, נוג."
הן ריחפו בגובה אצבע מן הקרקע. נוג החליקה את השטיח על הקרקע ונעצרה בקצהו של
צוק שטוח.
"ספרי לנו הכל." אמרה המכשפה הקשישה. היא הביטה בנסיכה הצעירה בעין טובה. שיער
המשי הלבן שלה כיסה אותה כגלימת מלכות.
"סיימתי לארוג את השטיח ולא יכולתי להסיר ממנו את עיני. צהוב- זהוב, רקום
בפרחים תכולים וסגולים, שוב ושוב החלקתי עליו בידי, ליטפתי אותו עד שהצטמרר
מעונג.
גבעולים טריים של קנבוס ועלי דטורה התבשלו לאיטם בשלושה סירים ושצפו קצפו
בכעס. לא יהיה בהם צורך עוד. כוחו של השטיח עלה על כוחם.
הסירים היו סמויים מן העין, ורחש הבעבוע נאלם דום, כשנכנסה האומנת לחדר ועמדה
במרכזו, ומבטיה נוקבים את הקירות."
"האומנת?" עלתה השאלה מארבעה פיות שנפערו בבת אחת, ושמונה גבות התרוממו
בפתיעה.
"אכן, טיטי הקשישה..." חייכה נוג והמשיכה "...קודם לכן חשבתי להאכיל אותה מן
הנזיד, אולם כשהללו נעלמו ונאלמו, הבנתי כי אין בהם כל צורך.
המשטח צהוב זהוב ואינסופי, ופרחים תכולים וסגולים פורחים על פניו. עיניה של
האומנת נצבעו זהוב, ופרחי אישונים סגולים ותכולים הביטו סביב לא רואים. שפתיה
רטטו וגבה נכפף. הכישוף עטף אותה בערפל זהב ומבטה שהצטלל אט אט נתפס בשורת
המדפים התחתונה. רק פיסות אריג ופקעות חוטים השתקפו בעיניה.
"אני רוקמת שטיחים." עניתי לה ומיהרתי אל הארון כדי להוציא מתוכו שמלה ירוקה
כבקבוק. מכאן ואילך התרחש הכל באופן צפוי עד אימה. האומנת הכריזה כי היום הוא
היום הרביעי בשבוע והשעה היא שעת אחר הצהריים. היה עלי להבין, אפוא, ללא מילים
כי על השמלה הירוקה לחזור מיד לארון. ללא אומר ודברים כבר נרכסו על גבי
כפתוריה של שמלה זהובה רקומה בפרחים תכולים וסגולים - שמלת היום הרביעי..."
"את כישפת אותה?" קבעה-שאלה המכשפה גבוהת הקומה.
"וכך, לאחר שקבעתי במוחה כי לכל יום שתי מערכות בגדים מיוחדות לו..."
"למה כוונתך?" הקשתה שוב המכשפה הגבוהה והגרומה "...האם היום באמת יום
רביעי?"
"אינני יודעת..." נוג כמעט והשתנקה מצחוק "אל תהיי דקדקנית שכזו."
המכשפה הגבוהה העלתה על פניה ארשת נזופה ומבדחת כל כך, וצחוקה של נוג דבק
בכולן.
"נוג, רצית לספר לנו עוד דבר מה?" קולה של הקשישה בחבורה היה רך.
"כן. המבחן הבא היה קשה אף יותר, אבל הצלחתי. עלה בידי לנטוע בה את הרעיון כי
'שומו שמיים' הוא ביטוי שגור בפיה מאז ומעולם, ועוד משהו קטן..."
עיניהן של ארבע מכשפות נתלו בה בסקרנות.
"עתה היא ממתינה לי במבואת האולם הקטן וארשת כבודה נסוכה על פניה, שכן היא,
טיטי הקשישה, היא ולא אחרת היא אומנתה מינקות של הנסיכה נוג."
חיוך רחב הלך והתפשט על פניה של המכשפה הקשישה. עיניהן של האחרות היו פעורות
עדיין בציפייה.
"עתיד מזהיר צפוי לך, ילדתי." אמרה המכשפה הקשישה. היא קמה ממקומה, אשדי שיערה
הלבן נעו בחן על פני גופה. היא רכנה אל נוג ונשקה לה שלוש פעמים - על אוזנה
הימנית, על רקתה השמאלית ועל אפה. אחר כך סבה ופנתה אל האחרות:
"אל תחכינה להמשך. זהו סופו של הסיפור."
"אבל הסבירי לנו בבקשה, יקירה..." השתקנית מבין הארבע, המכשפה שחורת השיער
ובעלת החוטם הנשרי והפנים העזים, פנתה לנוג "...אינני מבינה."
"אינני מסתירה דבר." השיבה נוג " סיפרתי בדיוק את אשר אירע. ניסיתי לערבב את
דעתה של הזקנה. אני סבורה שהצלחתי."
"אם כך..." אמרה שחורת השיער "אם כך אותה זקנה איננה אומנתך הקשישה טיטי?"
"את זוכרת את טיטי שלי?" שאלה נוג בחיוך "איך היתה רודפת אחרינו ומכריחה אותנו
לאכול את אותם כריכי גבינה איומים?"
הקשישה במכשפות הביטה בנוג כפי שמסתכלים בלוליין קרקס, המהלך על חבל.
שחורת השיער לא הספיקה לענות. המכשפה המנומשת והיפה הקדימה אותה:
"גבינה לבנה, אני זוכרת. גם את הבטן הענקית שלה, שעליה נחגרו סינורים לבנים
כמו גבינה, ואת הפנים השמנים והאדומים, הו טיטי, לא ראיתי אותה מזה עידן
ועידנים."
"שומו שמיים, יקירתי..." אמרה נוג "...יש לך זיכרון מצוין."
ואז, בבת אחת, נפל הפרגוד שסכך על עיניהן.
"שומו שמיים, נוג." אמרה שחורת השיער נכלמת "מעולם לא היתה לך אומנת."
"לא היתה," אמרה נוג "אך יתכן ונבראה היום."
|
|
אם תרצו, אין.
הרצל בדיקי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.