אני מכירה אותו כבר שלוש שנים, למעשה ארבע, אם מחשיבים את הזמן
שהייתי ילדה קטנה וראיתי אותו כמה פעמיים בקניון.
אני מאמינה באהבה במבט ראשון, אני מאמינה בהרבה דברים.
שנינו היינו שם, יושבים משועממים ולא מבינים מילה ממה שהמורה
אומרת.
שנינו ישבנו שם אחד ליד השני, מרגישים קצת בצד.
אחרי הכל הוא היה מסוגר, מופנם כזה. ואני, אני הייתי בנויה על
שמועות- מכשפה הם קראו לי.
האנשים אמרו שהפעלתי עליו את קסמי. אבל הקסם לא עבד, הוא התנגד
לאחת, שכך אמרו, אי אפשר להתנגד בפניה. הוא התעלם מכל רגש
כלשהו שהראתי לו.
בהתחלה חשבתי שהוא פוחד, מאמין לשמועות המפגרות שרצו לגביי כל
העניין של המכשפה. לכן הראתי לו את האני האמיתית. ביליתי איתו,
דיברתי איתו, היינו הידידים הכי טובים. אני מצידי הייתי
מאוהבת, אבל בהכחשה.

עברו ימים, עברו שנים.
אני יצאתי עם אחרים והשמועה לגבי התנפצה.
והידיד שלי- גם הוא השתנה. הוא ראה עולם, הוא גילה מישהי אחרת,
והוא הזמין אותה ליום הולדת שלו.
כעסתי עליו לא במודע, אחרי הכל הוא הידיד שלי ואני רוצה רק את
טובתו. למרות זאת, זה לא מנע ממני להפעיל עליו את קסמיי- גרמתי
לו להיות חולה כמה ימים לפני היום הולדת שלו.
כשדיברתי איתו יום לפני הוא אמר לי שזה נוראי, רחמתי עליו.
הסרתי את הכישוף בידיעה שטעיתי. אבל הנה, הכעס חזר לבעבע בי
שנית כשגיליתי שאני לא מוזמנת.

אני באתי עליו כועסת, מרוגזת, מרגישה כמו ציידת הלוכדת את
המטרה.
"למה לא הזמנת אותי?" שאלתי אותו.
"התכוונתי", הוא ענה די בצער.
"אבל אתה לא".
"את לא חושבת שאני יודע?" הוא שאל והתחיל לצעוק עליי, "כל שנים
האלה את אהבת אותי ואני שלחתי לך רמזים שאני לא רוצה אותך, אבל
את לא שמת לב והמשכת."
"אידיוט!" צעקתי עליו, "יש לה חבר והיא אוהבת אותו, והוא אוהב
אותה. אתה אידיוט! אתה ילדותי! אני באמת לא יודעת מה מצאתי
בך!"
"אם כך זה להתראות."
"להתראות", אמרתי בטון של לא אכפת לי יותר.
הוא הסתובב ופנה לדרכו, בלי להסתכל דקה אחת לאחור.
אני עמדתי שם מסתכלת עליו, והרגשתי שבורה.
נשרפת כמו מכשפה במאה ה-20.