אני רוצה לספר סיפור חיים.
אני יעל, זה שם של גננת מגעילה, אף פעם לא נכשלתי במבחן ויש לי
שירותים משלי בחדר. אני פיל שמן שהחרסינה שלו דפוקה, בזה
ההורים שלי אשמים.
איתי אומר שהוא מעריץ אותי כי אני דון קישוט, אמרתי לו אתה
טועה, אני סתם חממי, הוא אומר את כל כך מיוחדת שזה כואב,
התחלתי לבכות. אני בן אדם איום כל החיים שלי הם שקר שקר שקר
אחד גדול, אמרתי לאיתי שאני רוצה לשיר את השיר ההוא של פרנק
סינטרה בלב שלם לפני שאני אמות, שאלתי אותו איפה אני, הסתכלתי
בעיניים הענקיות שלו ומצאתי קצת ממני.
איתי אומר, זוכרת שהיינו ילדים, זוכרת שירקת לי בפנים, זוכרת
שהייתי האבקה של החלומות שלך. אמרתי לו זה לא אשמתי, זה המשפחה
שלי דפוקה, הוא אומר נכון. הוא מזכיר לי איך ליווה אותי כל
החיים, שהיה איתי אפילו בטקס סיום של בית הספר וחיבקתי את
המורה לתנ"ך ואמרתי זאת המורה שאני הכי אוהבת וככה עשיתי לכל
המורים והוא צחק וגם כעס קצת. ובבקו"ם אמא שלי בכתה ואני
הסתכלתי כל הזמן בשעון ואמרתי הם לא קוראים לי נו הם לא קוראים
לי, בוא נלך. בסוף יצאתי לקצונה. איתי החזיק לכבודי שלט "סמי
לשלטון", ככה קוראים לי מילדות, כל הטקס המזוין עמד מאחורה
והחזיק את השלט, ממש כל הטקס המזוין, והאלוף קרא להורים שלי
לחשוף לי את הדרגות ואמא גזרה את הסרט הכחול ובכתה ואיתי עמד
רזה וגאה מאחורה עם השלט.
איך הוא מכיר אותי, איך הוא מעיז להכיר אותי כל כך חזק? עישנו
עוד סיגריה, שאלתי אותו מה זה הריח הזה כאילו יש כאן גוויה,
אמר די נו, התחלתי לבכות למה אריה לא מחזיר לי תשובה, זה בגלל
שנרדמתי בראיון? איפה כל החברים שלי? איתי אומר אל תדאגי הוא
יתקשר מחר, כמה ירוק יש לילד הזה בתוך העיניים ואני כבר כמעט
התרגלתי לחום.
אמא שלי דפוקה.
אני צועקת לפלאפון המזוין אחרי שהיא מנתקת, די נמאס לי ממך,
איתי מנסה להרגיע אותי, אני מתרגזת, מה אתה מרגיע, תתעצבן
איתי. מה יש לה, לאמא הזאת, היא קנתה וילון לאמבטיה היא רוצה
לספר לי, זה מאד חשוב לה שאני אדע את זה עכשיו, בתקופה הכי
מסריחה של החיים שלי.
אני ורון חזרנו, איתי מחייך חיוך עצוב וגם שמח כאילו אומר בלב,
אני יודע שזה לא יחזיק עוד הרבה זמן. עלמה בדיוק מתקשרת לשאול
אם אני עדיין מצליחה להתמודד עם עצמי, אני מרגישה את התלתלים
הזהובים שלה קופצים על השפורפרת מהצד השני, מנסים לחבק אותי,
אני רוצה לישון. איתי לוחש כל מי שמכיר אותך מתאהב בך, איתי
אומר אני לא קונה את השטות הזאת של הקליפה, אני חושבת איזה טוב
היה לי אם איתי היה רון או רון היה איתי. אמא שלי כמעט מתה לי
מול הפרצוף, חמש פעמים.
אבא שלי שתיין.
כבר אי אפשר להסתיר את זה. זה כנראה בגלל שהוא מנסה לברוח
מהיחסים הדפוקים שיש לו עם אמא שלי, הם אף פעם לא מתנשקים או
מחזיקים ידיים, איך אפשר להעביר כמעט חיים שלמים בלי להרגיש
זיעה של יד אחרת בתוך היד שלך, אני נולדתי לתוך החרא הזה, יש
לי לפצות אותם על שישים שנה של סבל, זה הרבה סבל לגוף קטן כמו
שלי.
אני מספרת לאיתי על המזדיין שהציע לי למלצר אצלו, הוא אמר שזה
ישתלב לי טוב עם האי לימודים, אני אעשה את זה בדרך שלי, אני
אסע לג'מייקה. הוא ביקש רק סקס בלי מחוייבות, לא הסכמתי, הייתה
לו טבעת נישואין על האצבע ליד האמצעית, ממש על כל השערות.
שכחתי להחזיר את הספרים לספרייה ונשרפה לי שוב הנורה במקלחת.
ורון. בכיתי לו אתמול שוב, דווקא זה כמעט הרגיש כמו דרך חדשה.
זה ההורים שלי שרטו אותי, זה בגלל שהייתי הילדה האחרונה, כבר
לא נשארה להם סבלנות לגדל אותי כמו שצריך, עכשיו כשכולם עזבו
ואין איך למלא את היום הם נזכרים לנסות.
כשהייתי קטנה אמא הכניסה לי סיכה לבולט של הכף רגל כי הלכתי
יחפה, יכול להיות שזה היה הרגע שבו הכל התחיל להתמוטט.
רון קורא לי מיכל. אף אחד לא קורא לי מיכל, אפילו אמא שלי לא
קוראת לי מיכל. בתעודת זהות רשום שאני יעל, יש לי גם שם שני
שאני לא מגלה לאף אחד, אבל מיכל לא קוראים לי בשום פנים ואופן.
מיכל זאת האקסית של רון, הוא קורא לי ככה בעיקר כשהוא ישן וגם
פעם אחת כשהתנשקנו. לפי דעתי היא ממש מכוערת וזה אובייקטיבי לא
בגלל משהו.
רון אוהב ציצים גדולים למרות שלפרקים הוא מכחיש, זה מקשה עלי
את החיים, אני יש לי ציצים קטנים. אני לא מבינה למה, לאמא שלי
יש ענקיים ולאחותי גם. פעם ראיתי את הפטמות הענקיות שלה
במקלחת, פעם גם מצאתי טמפון ספוג בדם על השולחן שלה בחדר,
הרמתי אותו ושאלתי אותה מה זה, היא נבחה משהו וזרקה עלי קולב.
אני ואחותי אף פעם לא היינו חברות טובות.
איתי אומר הכל הבל הבלים, איתי אומר תחשבי על הצד החיובי יש
אנשים בלי אבא או בלי אמא ויש ילדות שאבא שלהן אונס אותן כל
יום ויש עקרים ונכים, אני חושבת על כל הפעמים שהייתי במקומות
שלא רציתי להיות, איתי אומר תחשבי שהיית מתה בצונאמי, אמרתי לו
טוב לפחות ככה הייתי בתאילנד, הוא נהיה רציני ומצטנף בפינה כמו
הכלבה בשיר של ערן צור.
אני נזכרת בדוקטור לוין המזדיין שאני ואחי נכנסנו לחדר בטיפול
נמרץ אחרי ההחייאה של אמא לראות אם הם הצליחו להחזיר אותה והוא
התעצבן על זה והוריד את הכפפות מגומי ואמר, בואו בואו תעשו את
זה בעצמכם. אם לא הייתה זכוכית עומדת בינינו הייתי יורקת לו
בפרצוף האנגלוסקסי שלו ולא אכפת לי בכלל שהוא למד שבע שנים ויש
לו תואר של דוקטור, הנבלה הזה, כל זה לא היה מזמן.
רון טיפוס מאחר. זה לא בסדר, במיוחד כי גם אני תמיד אהבתי לאחר
והוא מאחר יותר, שזה כבר ממש מוגזם כי הוא לוקח לי את כל הכיף
וגם גורם לי לחכות ובכל הזמן הזה שמחכים יש פתח להיכנס לחרדות
אולי הוא לא יגיע, וללכת למראה כל פעם ולראות אם הגבות
מסורקות, וגם להשאיר את האיחור שלי ככה סתם מאחור חסר חשיבות
זה ממש מעליב, איתי היה אומר מה את עושה איתו בכלל אם רק היה
יכול.
איתי אומר את כמו קדוש מעונה. איתי אומר, את אי השפיות שלי וגם
אומר שיש לי פיצול של אישיות, שהאישיות שלי נקבעת על פי מצב
הרוח, על פי מבזק החדשות האחרון. היום הייתי גרושה פלוס שניים,
אתמול הייתי בכלל רוכל בשוק. איתי לוחש, הלוואי והיית יודעת
כמה את מיוחדת. אמרתי לאיתי אני לא רוצה להיות מיוחדת, אני
רוצה להיות כמוך, אני רוצה להיות נורמלית, רגילה, אני רוצה
להיות בנאלית, אני רוצה להיות פשוטה. איתי צודק כשהוא אומר, את
לא מתכוונת לזה באמת, איתי בחור חכם.
אני מרימה את המאחורה של הג'ינס, מי קונה ג'ינס כזה נמוך, חצי
חוטיני מבצבץ לי החוצה, אנלוגיה מטופשת לנפש החצי רקובה שלי,
אני מחכה שאיתי יגיד משהו להוציא אותי מהמבוכה, כל הזמן צריך
לחכות בחיים האלה, כבר עשרים ואחת שנה מחכה למשהו, היה מערכון
על זה פעם בטלוויזיה, אמרו אז אולי נלך ברגל במקום לחכות, לא
מוצאת את ההומור בזה, אבל זה אולי בגלל ששכחתי את הקונטקסט, או
שזה כי אני עוף מוזר, איתי שותק.
איתי אף פעם לא היה מאחר 5 שנים לא איחר לי פעם אחת, זה יפה.
איתי מאמין שאני אהיה סופרת, אמרתי לו אי אפשר, הברזתי משיעורי
ספרות ואין לי סימני פיסוק במקומות הנכונים, גם לא קראתי
טשרניחובסקי אפילו את מארקס לא סיימתי. זה לא משנה איתי אומר,
את תהיי סופרת. אם זה יקרה יכול להיות שאני כבר לא אכעס על
ההורים שלי שדפקו אותי כי זה דבר ידוע שסופרים אמיתיים הם לא
רגילים. לפעמים אני אומרת הלוואי והיה לי כשרון כזה כמו לרון
המאחר לא לחשוב על כלום ואז לכתוב על זה, לפעמים אני אומרת תנו
לי רק כמה דקות לרחם על עצמי ואני יוצאת מזה, איתי אומר שזה
דיכאון של אנשים חכמים באופן מטומטם.
אני מעיפה מבט אל השעון, השעון אומר שאני צריכה ללכת, אוספת את
עצמי לאט במחווה מזויפת מהכיסא המסתובב, מרכיבה את משקפי השמש
על הפרצוף הגדול שלי, קושרת את הצעיף, איתי מסתכל עליי כמו
כלבלב עזוב, אני אומרת לו בשקט קבעתי עם רון, בלב אני חושבת
ניסע לים, נעשה כאילו אנחנו מכירים אחד את השני. פעם אח שלי
הגדול גילה לי שאני בכלל לא הייתי בתכנון, שאמא שלי בכתה הרבה
כשהיא גילתה שיש אותי בבטן. איתי אומר שיש לי הכל בחיים ושאני
צריכה להיות חזקה, לפעמים נפלט לו בשקט אני אוהב אותך, הוא לא
יודע שאני שומעת.