אני מביט בפניה העדינות של אמי.
עורה הלבן, ועיניה הכחולות העייפות מלילות של עבודה,
הקמטים שהצטברו במשך השנים, קמט לכל מריבה.
השער המתולתל החום שלה, שמבריק כמו שערה של נערה.
אני מביט בה.
מביט באותם הפנים שראיתי לראשונה בחיי.
מביט בפנים שאהבתי יותר מכל בן-אדם אחר.
באותם פנים שאינספור פעמים נישקתי.
אני מחייך.
[היא אפילו לא יודעת שאני אוהב אותה.]

למרות כל הסבל שגרמנו אחד לשני,
אני עוד אוהב אותה.
אחדים יאמרו שלמרות הכול היא האימא שלי וברור שאוהב אותה.
אבל לא. זה בכלל לא ברור.
אני נזכר בימים שישנתי ברחוב בגללה.
הימים שפרחתי בעולם הדמיונות ואז נפלתי והתרסקתי על הרצפה,
כמו כל בועה אחרת שחייתי בתוכה, והכול בגללה.

אבל אני אוהב אותה.
כי היא יפה.
היא כל-כך קרה עכשיו כשאני נוגע בפנים היפהפיות שלה.
נראה כאילו לא עברו 30 שנה בכלל.
אני מניח את ידי על הפה שלה.

נשיקה אחרונה, אימא.